Meir | 27/04/2009
*** הערת העורכת (מיצי, שעושה הגהה למיצי הבן): פוסט כבד, לחובבי הז’אנר בלבד
אומרים שעל טעם וריח אין להתווכח (וגם לא להתקרב!), אבל מה עם מוזיקה? אפשר להתווכח על טיבה?
אנשים אוהבים לחתום תקופות, הם אוהבים לומר דברים כמו “מתה תקופת ה…” , “מותו של ה…” וכו’ וכו’, כנראה שאנחנו אוהבים פשוט לתחם דברים לפני שהם יהרסו את עצמם בגסיסה איטית. כמה שנים אחרי שמת באדי הולי יצא השיר “אמריקאן פאי”. חוץ מהעובדה שאת השיר יותר קשה לפענח מתיבת אניגמה גרמנית או תלוש משכורת של חיל”ן, ידוע כי כאשר שורות השיר אומרות “היום בו המוזיקה מתה” הן מתכוונתו ליום מותו של באדי הולי ועל השפעתו על הרוק באמריקה של שנות החמישים.
למעשה אנחנו חיים בהרגשה שמותם של אלילי זמר משפיע על עולם המוזיקה יותר מאשר אלו החיים אל תוך הפנסייה, אני מאמין לדוגמא שאם האבנים המתגלגלות היו מתגלגלות להם עם אוטובוס ההופעות שלהם מעבר לאיזה צוק במהלך סיבוב הופעות לפני ככה עשרים שנה, הם היו נכנסים למיתולוגיית הרוק בצורה הרבה יותר משמעותית מאשר הצורה שהם יזכרו אחרי שקית’ ריצארדס ימות מדום לב בגיל 92 ומיק ג’אגר יעבור מן העולם עקב סיבוכים של הרפס השפתיים בגיל 103.
וכך במשך כמה שנים, הפרדיגמה האישית שלי לגבי עולם המוזיקה והאיכויות שלו היו משהו בסגנון “הדשא של 95′ תמיד נראה ירוק יותר”. האמנתי שלכולם יש חסד נעורים למוזיקה שהם שמעו בצעירותם וחוסר יכולת לקבל את העדכניות של המוזיקה העכשווית. אחרי הכל, רוב הסיכויים שאני אמצא את ההורים שלי מאזינים לפול אנקה או קליף ריצ’רדס לפני שאני אתפוס אותם מתענגים על פארל ג’ם ואת אחותי שומעת את הפוליס וטירס פור פירס לפני שהיא תקשיב למובי.
חייתי טוב במשך כמה שנים עם ההנחה הזאת שהמוזיקה הולכת ומתפתחת ולא פשוט נהיית גרועה יותר, אבל בשנים האחרונות אני פשוט לא יכול להמשיך ולקיים את המחשבה הזאת. הקש ששבר את גב הגמל הוא ראיון מוקלט עם להקת נירוונה שהוקלט בתחילת שנות ה90 אחרי יציאת “נוורמינד” וניתן לשמוע באתר הצרפתי רווי הבאגים דיזר (או כמו שמיצי קוראת לו “דיזל” או “דיזל המעפאן”) .
הראיון הוא ראיון מקסים עם שלושת חברי נירוונה על התקופה שקדמה לבליץ’ ועד אחרי הוצאת נוורמינד. אפשר לשמוע את קורט קוביין עדיין סאחי וברור (יחסית) מדבר על תהליך היצירה והחיים החדשים כאישיות מפורסמת. הוא עושה את כל זה בצורה כל כך צנועה וטהורה שאולי גורמת לנו טיפה להבין למה היה קשה לו להמשיך להיות האייקון האדיר שהוא היה בתחילת שנות ה-90′. כשהוא נשאל על תוכניותיו בהמשך הדרך, הוא פשוט ענה שהוא מעוניין לקחת את כל הלהקות שהוא אוהב, השפיעו עליו ועוד לא יצא להם לפרוץ, למסע הופעות ביחד עם נירוונה. וכאשר נשאל איך זה להיות עשיר\מה הוא הולך לעשות, הוא ענה: “אני הולך לקנות נעליים חדשות” , והוא היה רציני. מה שנגלה לפנינו זה אמן שכל מה שהוא רצה זה להמשיך וליצור בתחומו, ולא להוסיף עוד האמר מוזהב ושן פלטינה עם תמונה של הפנתר שלו לאוסף הצעצועים.
- “מ-קו-ד-שת!”
בשלוש שורות האחרונות שלי יכול להיות ששמעתם ביקורת על המוזיקה השחורה, אבל לא. שנות ה 2000 הן השנים של המוזיקה השחורה אשר הצליחה לעמוד בצורה מושלמת בסוויץ’ שכל ז’אנר עושה בדרכו למיינסטרים , הסוויץ החתרני-תעשייתי. הראפ\היפ-הופ של שנות ה 80 (ע”ע DMC ופאבליק אנמי) הוא לא אותו היפ-הופ של היום אשר מציב את סמל הדולר בראשו במקום סמל המחאה החברתית. על ידי השינוי הנ”ל הז’אנר הצליח לכבוש את דרכו לתוך הקהל האמריקאי הלבן בנוסף לשחור, ולהיות סגנון המוזיקה הפופולרי ביותר ביבשת שמחשיבה עצמה כמכתיבת תרבות וטראנדים (עניין של טעם). אחרי הכל, הרבה יותר קל להיות ראפר-שחקן-מנחה ב MTV אם את שר על בחורות וכסף מאשר על רצח שוטרים ודיכוי מיעוטים.
בשנות האלפיים המצב הוא שונה. במקום צונאמי להקות (סטייל סוניק יות’, נירוונה, פארל ג’אם וסאונדגארדן בשנות התשעים) אשר סוחף את הרוק, יוצר ז’אנרים חדשים, ומביא אותו לתודעה של אנשים רבים, אנו מקבלים “טיפולים נקודתיים”. פה ושם מבליחה לה איזו להקת נישה ניו-יורקית עם כמה שירים לא רעים וזהו, דועכת לה אל הבינוניות.
יכול להיות שכל זה הוא תוצר לוואי של העניין שלנו במוזיקה. אולי שבענו טיפה ממה שאהבנו בגיל מסויים ואולי אנחנו רק חושבים שאנחנו אוהבים את כל החומר הזה שמאכילים אותנו בגלגל”צ, אבל כמו בכל תחום, השקט הגדול ביותר הוא רגע לפני הסערה שסוחפת. אני חוזה/מקווה שהסערה הזאת לפנינו, שאי שם עכשיו באיזה מרתף בטקסס/לונדון/מלבורן/ת”א (חחח… לא, לא באמת ת”א) יושבים להם כמה צעירים חסרי פרוטה שלא מעונינים להשמע כמו קולדפליי או יו2 , ואומרים “פאק-איט, הגיע הזמן לשינוי, צריכים פה משהו חדש ושובר מוסכמות”, ואין דרך טובה יותר לשבור מוסכמות מאשר עם רוק.
אם היית שואל אותי לפני כמה שנים מתי אני חושב עולם הרוק יתעורר מחדש, הייתי אומר שאיפשהו אל תוך מלחמת המפרץ השניה. אחרי שאמריקה תתבשל לה כמה שנים בבוץ הבגדדי, יתחילו לפרוח להם זרעי המהפכה של הרוק החדש. הרוק תמיד היה טוב בזמני משבר כדי לבטא מיאוס וחוסר רצון להסכים עם מצב נוכחי בעייתי. אבל באופן מוזר התקשורת באמריקה הפנתה עורף גדול למלחמה בעירק ואיתה גם תעשיית המוזיקה. אם קיווינו לתחייה מחודשת של מוזיקה מהפכנית שתסית נגד המלחמה ובעד שלום, מה שאנחנו מקבלים זה עוד גל של מוזיקה ורודה שעוסקת בכלום של הכלום של הכלום. אם היית שואל אותי פעם שניה מתי יתעורר הרוק מחדש (בידיעה שזאת לא המלחמה שתעיר אותו), הייתי טועה בשנית ואומר שאולי המשבר הכלכלי יתחיל ליצור ניצנים של התמרדות בשיטה הכלכלית האמריקאית הנוצצת והכה שבירה, וכל זאת בצורת מוזיקה. אבל גם פה – לא תופים ולא יער.
אולי מעצמת הרוק היא כמו גברת זקנה ששעונה על המרפסת וראתה הכל. הרי זאת לא המלחמת חסרת התכלית הראשונה שלה ביבשת רחוקה אלפי מיילים מהבית וגם לא המשבר הכלכלי הראשון. אז מה צריך פה כדי לעורר את שד הרוקנרול הרדום הזה מקברו הממוקם אי שם בסוף שנות התשעים? אולי היבשת צריכה מהפכה חדשה או משבר שעוד לא היה כמותו כדי להתחיל וליצור, משל הייתה אומן מיוסר אשר ידוע כלא מוכשר, כל עוד אינו מדוכדך.
האבולוציה של הרוק סיפקה לנו תחליפים בצורות שונות ומשונות, כגון רוק פופי דביק וילדותי שהמסר המרכזי בו הוא מה קורה בינו לבינה שהם עולים לכיתה ז’, רוק קולג’ים שהשימוש היחיד שלו הוא אולי פסקול בינוני לסרט של ג’אד אפאטו או סדרת נעורים לא מוצלחת (יש סדרת נעורים כן מוצלחות?) את שאריות הפליטה של הרוק של שנות התשעים אנחנו יכולים לראות משמידים את הקריירה הזעומה שנשארה להם לאט לאט (אקסל רוז) או חוברים למפיקים מז’אנרים אחרים כדי לייצר אולטרא-זבל תעשייתי שלא הייתי שומע גם אם היו מאיימים עלי בשפעת החזרזירים (כריס קורנל). אני לא יודע אם אחרי שאבא שלי הספיד את דור המוזיקאים שהוא כל כך אהב, הוא זכה לראות/לשמוע מישהו שהצליח להשתוות אליהם. מחשבה זאת מעוררת בי את החשש כי את המוזיקה שאני אוהב אני יכול לחפש רק בשנים שחלפו וכי עידן חדש של מוזיקה לטעמי לא הולך להפציע.
לפני שאנחנו מתחילים בגלי האשמות כלפי גופי השידור, אנחנו צריכים לזכור שני דברים: הראשון הוא שאם אתם כמוני, יצא לכם לגדול עם מוזיקה שהז’אנר שלה כרגע לא בפריחה, לא מתחדש ולא מחדש. דבר שני שאנו צריכים לזכור פה, הוא שכאשר הז’אנר לא מספק מעניין (ואיכותי) אתם לא יכולים לצפות שגם יתייחסו אליו ברצינות וישמיעו אותו. כך לאט לאט יוצאים להם אחרוני גיבורי הרוק מהפלייליסט של המיינסטירים ופוחתים הסיכויים שלנו לשמוע עוד שיר אהוב כאשר אנחנו ממתינים תקועים בצומת הסירה 20 דקות רצוף על הבוקר… במקום זה, אנחנו נאלצים לשמוע את “מקודשת”.
תגיות: גראנג', מוזיקה, נירוונה, רוק
נושאים: מיצי גדול, תרבות | 5 תגובות »
