המיצים | לא ממש סחוט טרי

מיצי, שובי הביתה

אתמול בצהריים קיבלתי אס-אם-אס מדודה שלי. “מה שלומך?” כך סתם באמצע היום. משום מה הרגשתי שהשאלה הזאת כל כך במקום. “מותשת נפשית מהעבודה”, עניתי לה, “רוצה הביתה”.
כשכתבתי שאני רוצה הביתה, מן הסתם התכוונתי שאני רוצה להתחפר מתחת לפוך שלי כשהכלבה החמימה למרגלותיי והטלוויזיה דולקת על משהו אסקפיסטי.
אבל עכשיו במחשבה שניה, הבנתי שיש משמעות עמוקה יותר למילים הפשוטות “רוצה הביתה”, שהן מבטאות משהו הרבה יותר חזק, משהו שאני מרגישה כבר די הרבה זמן.

הנה וידוי: יש לי נטייה להיתקל ברהיטים. בעצם זה לא חייב להיות רהיטים, אלא כל עצם דומם שנקרה בדרכי (מיטות, שולחנות, משקופים, קירות). באמת, לא בצחוק. כלומר, מי שיוצא לו לחזות בזה מהצד עשוי בהחלט לגחך, אבל לפעמים אני חוטפת מכות ממש חזקות, שמובילות לסימנים כחולים, חבורות ונפיחויות, כמו זו שמתנוססת כרגע את הברך שלי, או ההיא שעל עצם כף היד.

פעם רוני, מורת דרך רוחנית, אמרה לי שכשאני מתחילה להיתקל בדברים, זה אומר שאני צריכה לחזור הביתה. “מה זאת אומרת לחזור הביתה?” שאלתי באנטי-רוחניות והיא הסבירה בסבלנות. ההיתקלויות הן סימפטום לחוסר תשומת לב לעצמי. חוסר תשומת לב, ואף התעלמות מוחלטת, מהדברים שאני רוצה, מהדברים שאני צריכה, מהדברים שמעניינים אותי, מהדברים שהנפש שלי מבקשת.
מעין פיזור נפש שהוא מעבר למעופפות רגעית, אלא משהו יותר פונדמנטלי, משהו שמגיע מהיסודות.
כאילו שסטיתי מהנתיב שאני אמורה ללכת עליו ואני הולכת במסלול צידי או מקביל, אבל לא על השביל המיועד.

אז מעניין שדווקא לאחרונה הרבה רהיטים נקרו בדרכי, ומעניין שפתאום היום המילים “רוצה הביתה” מהדהדות לי קצת אחרת. אולי אני צריכה לפנות לעצמי זמן להקשבה עצמית אמיתית, כזו שאי אפשר להשיג בטיול של שבועיים בתאילנד או בסוף שבוע באירופה. כזו שלא תלויה במקום, אלא ברמת תשומת הלב שאתה נותן לעצמך. הקשבה שתוביל להבנה, ומשם, הלוואי, לעשייה.

אז זה מה שאני מאחלת לעצמי החג הזה, אפילו שזה לא חג כל כך של איחולים.
שאני אמצא את הזמן לשבת ולהקשיב לעצמי, ולברור מכל הרעש את הצליל האחד הצלול והמכוון שיתנגן לי הכי נעים באוזן.
שייתן לי להרגיש בבית.