המיצים | לא ממש סחוט טרי

רייטרס בלוג

אלוהים, נטוש פה! ממש אפשר לשמוע את הרוח מנשבת בערבות האתר השוממות ולראות את גלגלי הקוצים מתגלגלים להם על הכבישים הריקים, ואין אף תחנת דלק באופק.
תכנת הסטטיסטיקות מראה שמידי פעם מגיע איזה גולש תועה, בחיפושו אחר “בלונדיניות”, “שומן טראנס” או “אפנדציט”.
כבר כמה חודשים טובים שאנחנו לא כותבים כאן. יש לנו הרבה תירוצים ללמה לא כתבנו הרבה זמן, רובם קשורים לעומס בעבודה, אבל גם אחרי שהעומס שכך, לא ממש התנפלנו על המקלדות.

אני לא יכולה לדבר בשם מיצי, אבל אם אני מנסה לבחון את הסיבות לכך אצלי, אני מגלה שזה מאוד קשור לכל הנושא של “מי קורא”, שכולל בתוכו שני תת נושאים: מיהם האנשים שקוראים את מה שאנחנו כותבים וכמה אנשים כאלה יש.
יש כמה גישות לכל הנושא הזה של פרסום מחשבותייך ברבים, אחת מהן אומרת שאתה בעצם קודם כל כותב לעצמך, במיוחד שהפורמט הוא בלוג, שזהו מעין יומן אישי ברשת. כשזוהי גישתך, יש לכך שני תוצרים מנוגדים. האחד הוא שלא אמור להיות לך איכפת גם אם אף אחד לא קורא את מה שאתה כותב, כי אתה כותב לעצמך. והשני הוא שלא אמור להיות לך איכפת מי קורא את מה שאתה כותב, כי אתה קודם כל, כותב לעצמך.

אז אני לא כזאת. לי איכפת משניהם. אני שוקלת מילים ומחשבת אותן, מה לחשוף ומה לא, מה לצנזר ומה לא. מצד שני, אם אין בצד השני מישהו לקבל את אותן מילים, אני עלולה לחוש חוסר טעם בעצם כתיבתן. המממ, מעגל שכזה. אז אני אחשוף ואגיד שאני חושבת שנקלעתי למעגל הזה בחודשים האחרונים, בהם מטריד אותי מי קורא, ומצד שני מטריד אותי אם מישהו בכלל קורא.
ואז מתחילה החפירה האמיתית: האם אני כותבת מספיק טוב? האם זה מעניין? האם זה בכלל ראוי לפרסום? מה אני רוצה בכלל להגיד? (יש לי בכלל מה להגיד?), איך אני רוצה להגיד את זה, האם זה בלוג אישי או זוגי? מה הנושא? מה האג’נדה? מהם הגבולות?

אז בתוך כל הבליל הזה מה עושים, מפסיקים לכתוב? מפסיקים לפרסם? יורדים מכל ההזייה הזאת של בלוג אישי? אולי.
בינתיים אני מרשה לעצמי לשקול את העניין ולפרסם מידי פעם, כשיהיה לי זמן, מבלי מחוייבות לסגנון, נושא או מטרה.
אני מקווה.

תגיות: כתיבה, נטוש, עתיד הבלוג