המיצים | לא ממש סחוט טרי

ויהפוך נמר חברבורותיו | על מייקל ג’קסון, מסיבות כיתה וניתוחים פלסטיים

את הבשורה על מותו של מייקל ג’קסון קיבלתי באדישות מה, בעוד הפייסבוק שלי היה מוצף בהודעות המביעות תדהמה, שוק ועצב.
קצת הפתיע אותי הרעש סביב האדם במותו, בעוד בחייו הרעש סביבו דעך מזמן. ואם היה איזה שהוא רעש שהפציע מדי פעם, היה זה רעש חלש של הבעת בוז חסרת סבלנות מתנערת. בוודאי שלא הבאז החיובי וההומה שהיו סביבו בשנות השמונים אבל גם לא ההד של סנסציה מעוררת חלחלה ששווה הזדעזעות הגונה. לא, בשנים האחרונות התרגלנו היטב לחדשות מבית היוצר של מייקל, כאילו היו חדשות אודות יצור מוזר במויחד ששינה במעט את התנהגותו מקיצונית לקיצונית עוד יותר. לא נוגע לנו.

אבל סוף השבוע נמשך לו, כשהוא מעוטר במייקל ג’קסון מכל כיוון אפשרי. שתינו קפה עם חברים ודיברנו על מייקל ג’קסון, נסענו לחברים אחרים ושמענו ברדיו בדרך תכנית על מייקל ג’קסון, הלכנו לבקר את ההורים וראינו בסלון קליפים של מייקל גק’סון. הג’קסון-אוראמה נמשכה את תוך השבוע, כשאישיותו של מייקל מחלחלת אל חיינו מכל תכנית רדיו, טלוויזיה, עיתון ואתר אינטרנט.
עכשיו זה כבר נמאס, אבל כשישבתי בשבת מול רצף הקליפים שלו ב MTV, נזכרתי באחר הצהריים גשום אחד בדצמבר של תחילת שנות השמונים. ישבנו חבורת בני שמונה או תשע בסלון של אחת מבנות כיתתי שחגגה יום הולדת והיה בבעלות משפחתה את המכשיר החדש והנחשק ביותר של אותה תקופה – וידאו.
אחרי שמהבמבה והביסלי נשארו רק פירורים וכולנו היינו מרוחים על הספות במצב של after sugar rash, נשלפה הקלטת, אורות הסלון עומעמו ורק הגשם בחוץ הכה בחוזקה. ואז התחיל הקליפ, או יותר נכון הסרט הקצר המכונה “מותחן”. האימפקט היה חזק ביותר. הרעיון שבן הזוג, הבנאדם שאת הכי סומכת עליו שיגן עלייך מפני כל רע, מצטרף אל הרעים ברגע האמת או למעשה הופך לאחד מהם, ערער אותי לחלוטין. השוט האחרון של הקליפ בו מייקל ג’קסון מחבק את חברתו בקולנוע ומנסה להרגיע אותה ש”זה רק סרט” ואז מסובב את הראש למצלמה ועיניו בורקות בצהוב מרושע, ערער את נפשי העדינה בת התשע. אחרי שנים, כשכבר הייתי נערה בת 17, עמדנו אני וחברתי מול אותו קליפ בדיוק וניסינו לחקות את הכיאורוגרפיה המהפנטת של חבורת הזומבים ובראשם ג’קסון.
מה שאני מנסה להגיד הוא שנזכרתי למה אהבתי אותו, למה הוא לקח חלק ברפרטואר המוזיקה שהיה בחיי. למה רקדתי לשיריו במסיבות כיתה בגיל 10 ולמה ישבתי על השטיח בגיל 15, לועסת בזוקה ובוהה באפקט הפרצופים המתחלפים בהשתאות.
אני חושבת שכל אחד שיש לו איזו פינה חמה בלב לאומן המוכשר שהוא היה אז, בוודאי שאל את עצמו השבוע “למה? למה הוא עשה את זה לעצמו?”. אנחנו פשוט לא מסוגלים להבין את התהפוכות הפנימיות הקשות שהוא עבר שהובילו לתהפוכות החיצוניות המטרידות כל כך. אנחנו מסתכלים עליו וחושבים “כמה פתטי בן אדם יכול להיות כדי לשנות את צבע עורו? כמה נואש ומלא בשנאה עצמית יכול להיות אדם עד שיעדיף שאפו יתקלף מפרצופו ולו רק שלא יראה כפי שהוא נראה במקור?” אנחנו מסתכלים על השינויים שהוא בחר לעשות ופשוט לא מאמינים לשיקולים שהוא עשה. אנחנו שופטים אותו ומזלזלים בו. כמה פעמים שמעתי בימים האחרונים את המשפט “הוא היה כל כך חמוד, למה הוא היה צריך לעשות את זה לעצמו? למה הוא כל כך רצה להשתנות??”.
להבדיל אלפי הבדלות, אני חושבת שהשאלה הזאת יכולה להישאל על הרבה מאוד אנשים ששמים חסדיהם תחת הלהב המבהיקה של סכין הניתוח הפלסטי. תנסו להיזכר איך אתם מרגישים כשאתם רואים אישה לא צעירה (אולי אפילו נאמר מבוגרת) שמתוחה ומהודקת באופן לא טבעי, שרואים שהיא מנותחת. אתם חשים זלזול במקרה הרע, חמלה במקרה הטוב. נדירים המקרים שתחשבו “וואו, היא נראית מקסים”.
אני חושבת שמה שמסתתר פה זה איזה שיעור שכל אחד יכול ליישם על עצמו. כמובן שאני לא משווה ניתוח אף קטן להחלפה כוללת של הפרצוף, אבל לאור הביטוי השגור “מנוי למנתח פלסטי” אני חושבת שיש מקום לבחינה נוספת של העניין. אני לא רוצה להישמע מתחסדת ולהטיף לטבעי בכל מצב, אני לגמרי בעד טיפוח המראה החיצוני ושימוש באמצעים העומדים לרשותנו (החל מדבר בסיסי כמו שימוש בדאודורנט וכלה בהורדת שיער בלייזר), אבל בכל הנוגע למעורבות של אזמל אני סקפטית.
אז אם אי פעם תחשבו על אופציה כירורגית כדי לשנות משהו בעצמכם, כדי לשפר משהו כפי שוודאי תסברו, תיזכרו במייקל ג’קסון והוייב הכל כך שלילי שהוא העביר לכל אדם שהביט בו, כששינה את פרצופו, כשהפך את עורו.

תגיות: מייקל ג'קסון, ניתוחים פלסטיים, נמר, שנות השמונים