המיצים | לא ממש סחוט טרי

כל בני האור א’ | פראייר הוא הגיבור החדש

“אורח חיים אחר
ודרך אמות מידה שונות
בלי אותות ומופתים
בלי מוסר כליות
מבעד דורות נראים
כל בני החושך
כל בני האור”
(מכונת הזמן / רוקפור)

הבהרה קטנה: כרגע אני במילואים, חזרתי אחרי כמה ימים של חופשה בבית לפלוגה, והיישר לתוך הפעילות המבצעית (לבית יצאתי מהאימון שבא לפני התעסוקה).

היה לי חזון מסוים כי תקופת המילואים תוכל לספק לי חומר כתיבה רב לפוסטים בשלל נושאים, הבעיה נוצרה כאשר הבנתי כי ישנם יותר מידי נושאים שתקופת המילואים מייצרת מכדי שאני אוכל לדון בכולם, יחד עם זאת הבנתי כי ישנם נושאים נדושים מידי אשר אין טעם לדון בהם.
באופן טיפה מוזר דווקא הנושא שהכי היה חשוב לי לכתוב עליו הוא היחס של הצבא למילואים. אחד הדברים שהכי חשובים לי כשאני מגיע למילואים הוא הציוד. אני מאמין שאיכות הציוד אינה רק משפיעה על ביצועיו של החייל אלא גם על הרגשתו. כשאני חותם על ציוד ישן ובלוי אני מרגיש שישנה הנחת עבודה בצה”ל שאומרת כי ישנם מקומות שאפשר להזניח על חשבון אחרים.
אני לא מבקש לחלוק ציוד עם סיירת מטכ”ל או עם השייטת, אבל לקבל אפוד נורמלי, מימיות תקינות ואולי כיסוי לקסדה, יעזור לי להרגיש פחות כמו פאלאנגיסט לבנוני משנת 82′ כשאני עומד במחסום או יוצא לפעילות.

אם אתם יודעים או לא, לפני תעסוקה הפלוגה שוכנת כמה ימים בבסיס אימונים. אם אי פעם תרצו לדעת איפה אפשר למצוא את האוכל הכי עלוב ומסכן בארץ, אל נא תלכו לבתי הכלא או המעצר, בואו לבסיס אימונים, איפה שאנשים רבים על מזלגות פלסטיק שבירים בארוחות בוקר של טונה וביצה קשה.
מבעיית איכות הציוד אנו מעלימים עין. אנחנו לוקחים את הציוד הבלוי ועומדים בתור כדי להחליפו. כאשר זה לא עובד אנחנו פשוט משפצרים אותו כמה שיותר, מקווים לטוב ומבינים שאנחנו על תקן “חיילים בשקל”. על חלק מארוחות הצהריים אנו פוסחים ומחליפים אותן בבורקס או באגט מהבונז’ור הקרוב.
אבל יש דברים שאנחנו לא יכולים תמיד לתקן בעצמנו ועקב כך אבות כרסתניים בני 38 שהשכפ”וד הקרמי לא נסגר עליהם מאז שטכנו היה פופולרי, ימשיכו לעמוד במחסומים לצד ילדים עטויי ראסטות שרק לפני חודשיים חזרו מקאסול ומנסים עדיין להתאקלם משל חיו את כל 22 שנותיהם בהודו.

לעולם נעמוד במחסומים, שוטרים במדי צבא, ונאכלס עמדות שמירה בישובים מרוחקים אשר נושאים שמות תנכיים של גיבורי עבר. אנו נשאיר מאחורינו חברות מודאגות ומשפחות מתגעגעות וכל זאת כדי לקיים מצב-לא-מצב שאין אף אחד מאיתנו מעוניין בו, או אחראי ליצירתו.
אין כל גבורה בלעמוד שעות במחסום ולחפש בנבחי הבגאז” של אופל קאדט 88′ שראתה יותר שטח מג’יפ באיסוזו צ’אלאנג’, כמו שאין שום גבורה בלנקר במגדל שמירה לקולות תוכניות הרדיו של שלוש בלילה ב’מעלה- אוננות ד’. למרות כל זאת פעם בכמה זמן מגיע איזה מישהו, לרוב איזה קצין בדרגה גבוהה, ומסביר לנו איזה עבודת קודש אנו עושים וכמה אנחנו השמנה והסלטה של הארץ. לעיתים אני אוכל את זה לכמה דקות או אפילו לכמה ימים, אך המציאות יותר חזקה מכל ניסיון שכנוע/שטיפונת מוח אשר מוצגת בתוך חדר-אוכל גדודי במשך 45 דקות בזמן שחצי מאיתנו ישנים עם הנשק בין הרגליים. אנחנו לא גיבורים ולא נהיה, אנחנו לא מונעים (ספק אם יוצרים) את התמוטטות הדמוקרטיה הציונית בעומדנו במחסום, וגם לא את קריסת העם היהודי בעוד אנו שומרים על צלע הר חשוך מתוך מגדל ברזל.
מי צריך גיבורים שיש כמה פראיירים שיעשו את העבודה בחינם?

תגיות: ביזבוז זמן פנומינאלי, התנחלויות, מילואים, מילואימניקים, צבא, צה"ל, קרבי, רוקפור, שטחים, שמירות