המיצים | לא ממש סחוט טרי

דה גו’ינט אופוריישן | עוד פוסט מתבכיין

יש הרבה תחומי עניין שאתה זונח בין הגילאים אחת עשרה לעשרים. אתה כבר לא חולה על סיבובים חסרי מטרה על האופניים, חיפוש חרקים חדשים בשדה (שכבר הפך לקומפלקס דירות דחוס) ולרוב הבנות כבר גדלו הציצים.
אמהמה… לקראת סוף גילאי העשרים אתה מגלה שגם בעשור הזה אתה מאבד הרבה מהתחביבים של תחילתו. זוכר שחשבת שלחרוש את ת”א ביום שישי או שבת זה היעוד האלוהי שלך ושלפני החצי השלישי של הבירה עוד יכולת למנות את כל השמות של האמהות של החבר’ה ועם איזו קבוצת כדורגל הן מבלות הלילה (פיש: חוף השנהב).
 אז זהו… פתאום אתה מוצא את עצמך קם בבוקר, את הפעילות החברתית החליפו הישיבות בעבודה, את הבירה החליפו חמש כוסות קפה ואחרי יום מתיש אתה עדיין יכול לנסח מיילים באנגלית שלא היו מביישים את הנוטריון הראשי בניסוחם.
הישיבות הליליות עם החבר’ה כאשר למחרת אין לך משמרת בוקר או שבכלל אין לך משמרת (או שבכלל אין לך איפה לקבוע משמרת) הן משהו שנכחד לו עם השנים. היה שם משהו קסום בחבורה של כמה בני ובנות עשרים פלוס שיושבים להם בניחותא בסופו של יום ומעבירים את הסיגריה בדירה המינימליסטית של אחד מהם. הימים היו ימים ראשונים של החיים מחוץ לבית ואחרי הטיול הגדול, אנשים היו חוזרים להם אט-אט מחורים עלומי שם בעולם ונושאים איתם חוויות חדשות, וירוסים טורדניים ושלשול כרוני. היו אלו עוד ימים שיכולנו לרכב על גל השחרור מהצבא, ההתפרקות מהמסגרת והצלילה החמימה אל תוך שיחות הלילה, הצחוקים והג’וינט.

הסטלה הטובה והישנה מתה לה ואיתה לילות הרעש והארוחות הליליות. אולי זה רק אצלי, אבל בלי חבורה של אנשים טובים, סיגריות, קולה ויקיצה טבעית אין לי יותר מידי מה לעשות עם ג’וינט גם אם זה עשוי מ”החומר הכי בולונאט בקאסול אח שלי!”.
סורי אחי, יש לי ישיבה על הבוקר.

מי היה אמור להביא חומר?