המיצים | לא ממש סחוט טרי

הטוב, האח והמכוער | סיכום אובססיה

NatPathat‏ | 04/03/2010

דבר המערכת, כלומר מיצי:

היא שולחת לי אס-אם-אסים בשתיים לפנות בוקר שאני אפתח ערוץ 20, פתחנו ט’רד בפייסבוק בנושא שכולל דיסקוסי עומק, לינקים לקליפים נסתרים, וציטוטי שיחות של המתמודדים. היא שותפתי לאובססיה הבלתי תיאמן הזאת שנקראית האח הגדול. קבלו את נטלי בפוסט אורח מרתק ומרגש.
למכורים בלבד.

דיסקליימר: אני תסריטאית, שחקנית וצופת טלוויזיה אדוקה, אני חושבת בסיפוריות מצולמת ומוגזמת. משיטוטיי ברשת ובמסדרונות ראשי ראיתי שרבים מתייחסים לעונה הזו במונחים הוליוודיים, או כמו בדוגמה המדויקת להפליא של אלה, כאגדה קסומה. ברשותכם אמשיך בקו זה…

מעשה בנער שלא ידע לפנטז

רבות דובר ועוד ידובר באלירז שדה, הגיבור שקטל את מפלצת הריאליטי.
חרב וודאי מונפת מעל צווארם של המלהקים ששלפו את אלירז משדה הערסים המלבלבים של חדרה. מי שנדמה בשבועות הראשונים כחלומו הרטוב של הפריים טיים הפך לסיוטו הגרוע ביותר של כל עורך. שדה הוא כוכב ריאליטי חד פעמי. הוא מאגד בגוף ציפלוני אחד את רוב הדמויות הנדרשות לסיפור טוב ומגוון – הגיבור המגן על חלשים, מקדם העלילה ומעורר ההזדהות, גבר-גבר נחשק שאין לו כל בעיה לצווח כילדה כל אימת שנשות הבית עושות לו “בו”, מנהיג בלתי מעורער, ילד חסר ביטחון ועלמה מתעלפת (פעמיים!), לוחם דעתן אך גם האוזן הקשבת והפסיכולוג, מחייה השפה העברית, מי שגורם לשכניו ולצופיו להתרגש עד דמעות ועדיין מספק את האתנחתא הקומית. מי שרוב מעשיו הם רגעי קסם טלוויזיוניים.

והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. כי מי שמעז לחשוב שהוא כזה, לפנטז, מאבד את כל כספו בבורסה.

למן ההתחלה הבינו ההפקה והקהל כי אין לנער טוב הלב מתחרים. איטס דה אלירז שדה שואו ומסביבו מתרוצצות דמויות המשנה שקיומן מוצדק ע”י התפקיד שהן משרתות: לספק לגיבור מצבים משתנים ולהוות קטליזטור לפעולות שלו.
כמתבקש, יש את הנבל, רע הלב וסתום המוח, את הפיה הטובה שוברת הגבולות והגדרות, ואת הנסיכה המפונדרקת שהתבלבלה והיא בכלל ניצבת באגדה של מישהו אחר. ויש גם את בת הכפר הטהורה.
אלירז הוא גיבור של אגדת ריאליטי, לא של תחרות מרובת משתתפים.
באשר ליהקת, נדפקת.

המופע של שיא הרגש

הוא שחקן, ילעיזו יריביו.
וזה נכון, שדה מבין את מה ש”מחנה” סער וד”ר ליצן החצרוני ומנחם שלעולם-אל-תעשה-לי-בן לא משכילים להבין. בתוכניות ריאליטי מסוג זה (קרי לא תחרויות כשרון) שם המשחק הוא אנושיות.
הדניי-מנו והמנחם בנים והבובלילים של העולם, על אסטרטגייתם, יוהרתם, נלעגותם המבדחת את ההמונים או בלגניהם, לרוב יקודמו אל קו הגמר, אך לעולם לא יחצו אותו.
ואלירז, חתול אשפתות אלדיני שכמותו, יודע זאת.
אז הוא פותח את לבו, גופו ונפשו אל דיירי הבית ואלינו וחושף את מלוא ספקטרום האנושיות הגלום בו. תמהיל מסחרר של רוחב לב, חמימות מוח, הכאה על חטא,נאמנות, חצ’קונים, חוסר ביטחון, שבריריות הגוף, היפראקטיביות, איפוק, אגו, חוכמה, חפירות מילוליות, נשיות, גבריות, אהבה, מודעות עצמית, כבוד לזולת,  סלנג, רגשי נחיתות, חמלה, בלושה, פרנויה, פתיחות וכנות. הכול מלבד רוע. הכול מלבד פריק שואו בשחור ולבן. ואנו מוקירים לו תודה, כי וואו זה יפה ופששט על האומץ.

אז נכון, גם רוע, טיפשות ועיקשות הם מפגנים של אנושיות טהורה, אבל בשביל להיווכח ברשע האנושי אנחנו פותחים חדשות או את ערוץ ההיסטוריה. אנחנו רואים ריאליטי בתקווה כמוסה לשזוף עינינו דווקא בהוכחה שטבע האדם טוב מנעוריו.
וכל אימת שהנה הנה הערס שבו פורץ החוצה, והמקטרגים מצקצקים בלשונם וסופקים ידיהם בהנאה של “איך ידענו!”, עושה הילד יו-טרן רגשי ומושיט יד, וחומל.
בריאליטי יותר משאנחנו רוצים לאשש את מה שידענו ולטפוח לעצמנו על השכם ולומר איזה חכמים היינו, אנחנו רוצים להיות מופתעים לטובה.

סודו של משחק מול מצלמה, תלמד אתכם (ובקרוב גם את אלירז, אינשאללה) רות דייכס, is being, not acting.
רק לאמת, שובבה שכזו, יש נטייה להצטלם נפלא.
המשחק של אלירז הוא שאין משחק, לא באמת. יש את הוואן-מן טרומן שואו, ויו קן טייק איט אור ליב איט.

בתפקיד המכשפה הרעה: קופרמן הפקות

סיפורו של פשוט העם היוצא למסע ואנחנו, אבל בעיקר הוא, מגלים עליו שהוא בעצם אביר, הוא נרטיב קלאסי שלא נס ליחו.
אבל בערוץ 2 שם המשחק הוא סמסים ולא טלוויזיה טובה, וההפקה בחרה בשארית כוחותיה לייצר סיפור מרכזי אלטרנטיבי. מסיבות נואשות ובדרכים נואלות תפרה סיפור אהבה מהמיותרים והדוחים בהיסטוריה של הטלוויזיה, יש מאין. או ליתר דיוק, יש מאיכסה פיכסה בלביכסה.
מה שההיגיון יסרב לתפוש, פקדו הבמאים, נקבור תחת זמן מסך בלתי ייאמן באורכו ונצבע במלודיה דביקה כסמארק בת שלושה אקורדים. נדחוף לגרון. נסמא את העין. נאנוס את הדעת.

…מבלי להשכיל שהסיפור האמיתי נמצא במרחק נחיתת כרית משם.

בעת שבמשדר המרכזי,”המהודק”, “המהוקצע” בערוץ 2 נאלץ הקהל לסבול שעמום, זלזול באינטליגנציה ורפלקס הקאה, זכו הצופים בערוץ 20 לחזות בקסם אמיתי. הירקמותה של ידידות מרתקת בין הבלונדה לערס. קשר רגיש ועמוק שיכל לפרוח רק בין כתליו של סיר הלחץ המיקרוקוסמי, שמעצם כך הצדיק את קיומו.

כשם שהנבל מציב מכשולים בדרכו של הגיבור אל המלוכה, כך ההפקה המרשעת התערבה בהתנהלות הסיפור והציבה מחסומים בינינו הצופים ובין מושאי צפייתנו. זו כאילו התערבות המספר בהשתלשלות העלילה, וזה אסור, נזדעק. Unfair fairytale !
מהלך מטא-פואטי שובר מוסכמות או שמא, במונחים פשוטים יותר: יאללה, שבי, את מסתירה!!

אלירז: אנחנו לא באותו חוג.
אלין: אנחנו אפילו לא באותו מתנ”ס.

אם נמשול את הבית לרגע למועדון ונתעלם מהכסף, סער ואיילה הם מי שנכנסים אליו ומיד מסמנים מטרות. היא בוחנת מי הכי מוצלח, הוא מאתר מיד מי הכי כוסית. הקשר שלהם מושתת על משיכה מינית ואישושי סטטוס ואגו, הכמהים לאישור תמידי. כן, כן, אתם הכי שווים בחדר.
בצד, על הבר, יושבים אלירז ואלין. הוא בא לספוג אווירה ולהכיר אנשים, היא מדי פעם רוקדת בזמן שהיא מחכה לחברה שלה שתצא מהשירותים. הם מתחילים לדבר בטעות ומגלים, אורח פלא, שהם שונים בכותרת, אך כל כך דומים במהות…

אלירז, בהתעקשות שלו להתייחס אליה כיותר מילדה בת 19 ודוגמנית בלונדינית ולבקש את חברתה, למעשה אפשר לאלין להיפתח ולפרוח וחשף אותה לצופים. ועל כך אנו מודים לו שוב.
לא הייתה עוד דמות ריאליטי שגרמה לי לגרגר בעונג ובאופן מופתע ואי רצוני לפלוט צלילי חיבה (פוצי! פוצקינושה!) אל עבר המסך כאלין לוי! הנסיכה שהייתה צריכה להתחפש לבת כפר רק כדי לגלות שהיא מלכה.

שאל כל ילד למוד מעשיות והוא יאמר לך, חצות הליל היא שעת הקסם, העת בה הגמד והפיה יוצאים אל היער לשחק. וכך למד קהל צופים אדוק להתייצב, כמו שעון קוקיה, לילה אחר לילה, אחרי ששאר דיירי הבית פרשו לשינה, ולחזות בחלום ליל החורף של אלין ואלירז.

אם בתפריט קרב כריות או שיחת נפש, זה לא משנה, הקהל הסהרורי שבוי בכשפם. והוא יחכה להם באותו מקום, באותה שעה, גם בליל המחר.

אלין: ציפורים שעפות ביחד, הן זוג?
אלירז: או חברים.
אלין: או חברות.
אלירז: או זוג.

הכמעט-רומן הזה שנרקם לאיטו מול עינינו כאילו נכתב למשעי, מלאכת מחשבת מעשה ידי אומן להתפאר. כל סצנה בו כאילו תוכננה להקסים או לפרוט על מיתר, כל טקסט שנאמר טובל בסאב. והכול מדויק עד להכאיב.
כמו לצפות בדואון וטים בספיישל “המשרד – אולסטארס”.
ולצופה המתמיד הטבות מועדון. חיבוק שנבלם במערכה הראשונה סופו שישתגר בשיא רגשי במערכה השלישית. ומי בכלל שיער כמה מרגשת יכולה להיות אנחה, וכמה רומנטיקה יש במילה “אוף”?

הדרמה הגדולה מצויה דווקא בפרטים הקטנים, באל-נגיעות, ברווחים שבין מה שנעשה, בסדקים שבין מה שנאמר.

הימים נקפו והידידות הלכה והעמיקה, והקהל נאלץ להטליא פיסה אל פיסה, ולהרכיב פאזל מקרעים שניצלו מעריכה מגמתית בערוץ 2 ומרסיסי שיחות שהועלמו בגניבה בערוץ 20 (הלכה למעשה, אנחנו פאקינג משלמים עליו) לטובת שוט סטטי בן 3 שעות של ארז ישן, במקרה הטוב, או קלוז אפ על התחת של הסוס, במקרה הרע.
אך יש בזה משהו מספק, מגבש, מרגש. מרד דה מיקולו, שנועד לגרום לנו להרגיש כי הכוח אצלנו! אנחנו יודעים לזהות את האמת ולחשוף אותה על אף תחבולות ההפקה!
וזה שולח את קהל הצופים להתייצב כחיילים לחזית המרקע, במלחמה על התמונה המלאה. לא לפספס אף רגע כי הוא יחלוף ויימחק בטרם יגיע למשדר המרכזי. ואם הוא יגיע, הוא יעובד וישוגר זול, דביק ומשוטח כמסטיק לצפייה.

אם היית בת הייתי מחבקת אותך,
אבל בגלל שאתה בן אני רק אומרת את זה.

בעת שההפקה הוסיפה לדחוף לנו, משל היה טישו מגואל באפר, את הרומן המוגשם והמחליא לפה, ישבנו אנו בבית והיינו עדים לשני הילדים מטפחים במסירות חברות נפש ובה בעת גודמים בסיזיפיות יומיומית את ניצני הרגש בטרם ילבלבו. זה קסום וזערורי ומכמיר לב.

והשותפות לסוד מסעירה.

ומי כמונו למודי קולנוע, יודעים שהרומנים הגדולים ביותר, מקזבלנקה ועד ברוקבק, הם דווקא אלה הלא ממומשים. יש משהו בהחמצה המוכתבת ע”י נסיבות שמשאיר אימפקט גדול יותר. אנחנו רוצים שיצבטו לנו בלב, כי אין להרגיש יותר מכאב.

נאמנות, יודע כל מי שעבר את גיל 13, נבחנת אל מול פיתוי, לא בואקום רגשי. ובנקודה זו אלירז ואלין יוצאים מהפנטזיה אך מתגלים כגדולים מהחיים.
כמה קל להתפתות למגע אוהב בבדידות הזו, באי הוודאות הזה, בסיר הלחץ הזה הקרוי בית האח הגדול? וכמה תעצומות נפש צריך כדי לבלום תהליך כל כך טבעי ומתבקש?
הם יודעים שזו רק הידלקות קיץ, בין מדריך לנערה באקסטרים סאמר קמפ, וזה לא יעבוד בחוץ. בפנטזיה יש להם רק זה את זה אבל בעולם האמיתי מחכה להם אהבת אמת. בתום הנשף, הקסם יתפוגג והשמלה של אלין תהפוך למדים אפרוריים, ואלירז ישא את בחירת לבו.
וכל עוד הם לכודים במקלחון אפוף האדים הזה, אלין מסתפקת בליטופיו של גואל, ואלירז נאלץ לספוג בהבנה את מתקפות ה-dry humps של ארז. הם כופים על עצמם ריחוק פיזי זהיר ונידונים רק לחיבוקים דרך כריות חוצצות, נשיקות באוויר ומטאפורות ליליות על מגבות.
בני זוגם יכולים לישון בשקט. אם הם שרדו 3 חודשים כאלה מבלי למעוד זו עדות חיה לאהבתם.

יואו, הדג צולע!

למען האמת, אני לא מבינה את הבכי על היעדר ההפתעה. כל עוד הדרך מרתקת, אני עם הילדים בני הארבע שדורשים שוב ושוב את אותו הסיפור לפני השינה. יש משהו מנחם בסוף טוב ידוע מראש.

כבכל מעשייה טובה, הנבל יגיע עם הגיבור אל הישורת האחרונה, אל הדו קרב המכריע שיתרחש בנשף. אך צופים נבונים מזמן יודעים שהקרב בכלל לא שם.
לא משנה כמה תנסה המכשפה הרעה לעזור לנבל ולהציגו כיריב אמיתי, בנשף הוא יסולק מהדרך ויפנה את מקומו לדרמה של אלין ואלירז.
שני ידידי הנפש הם ורק הם היריבים הראויים בבית, ואנחנו נזכה לא לקרב גלדיאטורים עקוב מדם ואגו, אלא לדרמה אנושית במיטבה… הבנה שתכה בהדרגה עם כל שלב, קונפליקט כואב, מבט מפרגן, חיבוק אחרון?
שבסופו אלינזה תיפרד מהאביר שלה ותעלה על המדרגות הרחק מחייו (עם קצת מזל אל עבר משאית מגנום).

This is the end of a beautiful friendship.

לא חשוב מי מהשניים ינצח, אנחנו הרווחנו.
במלחמה נגד ההפקה אנחנו אולי הפסדנו כסף ויצאנו חומוס שמורחים ומסובבים ומנגבים אותו, אבל אנחנו, צבא טרוטי העיניים של אלין ואלירז, ניצחנו טלוויזיונית.
העלילה שהוחבאה ודוכאה והוגלתה לערוץ 20, פילסה את דרכה ותגיע אל ההתרה המרגשת שלה בשיאו של הפריים טיים בערוץ 2, שם מקומה.

ולנו רק נותר להיאנח ולהניע דמעה.

פוסטים נוספים בנושא:
טוב שנזכרתי | הצלחתי להתנתק לרגע מערוץ 20

מסיבות כבר לא קורות בחורף | פורים צולע בבית האח הגדול

תגיות: איילה רשף, אלין, אלין לוי, אלירז, אלירז שדה, גמר האח הגדול, האח הגדול, האח הגדול 2, נטלי, סער שיינפיין, ריאליטי

נושאים: האח הגדול, טלוויזיה, תרבות | 15 תגובות »

מסיבות כבר לא קורות בחורף | פורים צולע בבית האח הגדול

Ela‏ | 01/03/2010

ההדחה האחרונה תפסה אותי לא מוכנה. כשארז טל הכריז כי מי שהולך הביתה הוא ארז, הלסת שלי נפלה יחד עם זו של גואל. כמובן שחשבתי שהוא הולך הביתה מטעמי חוסר העניין של הצופים, אבל הפייבוריט של ד”ר חוצפני מהאקדמיה הפתיע בגדול. ההימור הבא שלי היה שאם לא גואל, אז סער ילך, אבל גם פה הייתה הפתעה. לא ברור לי איך זה קרה, אבל כנראה שיחסי הציבור שאיילה מפעילה לטובתו מבחוץ עושים את העבודה. שמעתי שהיא ואביב סביון פצחו בקמפיין ושהם מסתובבים בתל אביב ומשכנעים אנשים להצביע לסער. פתאט.

בכל מקרה, יש לנו חמישיית גמר, ולמרות שארז הלך, אני שמחה שרביעיית הטובים יצעדו יחד אל הגמר הגדול, או אם לשפוט על פי השעות האחרונות, ישתרכו. בעת כתיבת שורות אלה מתנהלת בבית מסיבת סבנטיז די צולעת יש לומר. על אף ההשקעה המדהימה של ההפקה לארגן להם רחבת דיסקו פר אקסלנס והופעה חיה של להקת פאנקנשטיין, משהו שם לא מתרומם. לא מספיק שקשה להרים מסיבה עם חמישה אנשים, היא מועדת לכישלון כשאחד מהם לא מתפקד.
הברוגז סטייל גן-רבקה שסער נוקט בו הוא לדעתי אסטרטגיה על טהרת פולניה, שנועדה לשים אותו במקום הקורבן המסכן. הוא בוודאי זוכר את השבוע האחרון של העונה הקודמת בו לשפרה הייתה יום הולדת וכולם התעלמו ממנה, מה שכנראה משך הרבה קולות לכיוונה. הוא חושב שאם הוא יעמוד בפינה בחושך וישרבב שפתיים, אנשים ישכחו כמה הוא בוק ויזרקו לעברו שקל בדמוי אס-אם-אס.
להבדיל אלפי הבדלות, סער הוא לא שפרה והמאמצים הכנים של החבורה להושיט אליו יד רק הופכים אותו לפארטי-פופר האומלל שהוא.

חוץ ממנו, גואל ופותנה החזיקו מעמד על הרחבה המוארת כמה דקות ואלירז ניסה בכל כוחו להתחמק מהאובר-אפרו של אלין שהתנשא מעליו וגרם לו לרגשי נחיתות, עד שהוא מצא פתרון יצירתי ופשוט נשכב על הרצפה.
אגב, גם אנחנו בעד שאלין תוריד כבר את העקבים ותרד לאלירז, כלומר לעם.

בקיצור, תחושת הבאסה הכללית שסער הרעיל בה את הבית חיבלה בתכניות של האח לפינאלה הורס, שירי הסבנטיז העייפים משהו לא תרמו ועם כל הרצון הטוב והמאמצים של אלין להרים את החבר’ה ולהשתחרר, זה פשוט התמוסס להם בין הידיים, וחבל.
יש לקוות שבשלושת הימים הקרובים תשרור בבית אנרגיה קצת יותר חיובית ושהאח הגדול יסדר לסער טיפול בשוק. באימא שלי, אפילו בנצי כבר יותר מורגש בבית ממנו.

תגיות: אביב, איילה, אלין, אלירז, ארז טל, סבנטיז, סער, פורים, פנקנשטיין

נושאים: האח הגדול, טלוויזיה, מיצי קטנה, תרבות | 9 תגובות »

טוב שנזכרתי | הצלחתי להתנתק לרגע מערוץ 20, זה מה שיצא

Ela‏ | 27/02/2010

אז מה בכלל נזכרתי לכתוב עכשיו פוסט על האח הגדול, שבוע לפני שנגמר? אז האמת שפשוט הייתי עסוקה מדי בלראות האח הגדול, בערוץ 2, בערוץ 20 ובאינטרנט אז לא היה לי זמן.
אם הישרדות היא כמו אחיינים שאתה צריך ללכת לשמור עליהם פעם בכמה זמן, הרי האח הגדול היא כמו ילד שאי אפשר להשאיר ללא השגחה. ואני הייתי אימא מאוד מסורה. ובכל זאת, לאחרונה התחילו לדגדג לי האצבעות ולפני שאני הולכת לישון, מתגבש לו בראשי פוסט כל לילה מחדש, שמתפוגג לו בבוקר אל האוויר הקר. אבל
אין בכוונתי לפרוס עכשיו משנה, אלא לדבר על ההווה בפרט.

אז מה קורה עכשיו בממלכת “האח הגדול”? אנחנו שבוע לפני הגמר ולאחרונה אני מרגישה שאני צופה בסיפור אגדה. אם להתייחס לזה במונחים כאלה, אז גואל הוא המספר הכמעט-יודע-כל. עם או בלי קשר לעיסוקו של גואל בקולנוע וכתיבה, ניכר שיש לו הבנה טלוויזיונית יותר מלכל אחד אחר בבית. הוא כמעט היחידי שמתייחס מידי פעם לפן הטלוויזיוני של החוויה שהם עוברים ולא פעם קולע בהערכותיו. הוא גם יודע לזהות מצבים ואחר כך לתאר אותם בצורה מנוסחת היטב ומרגשת, כפי שהסביר לארז למה הוא לא היה צריך להעמיד את אלירז להדחה או כשתיאר את התחושות בבית בהזדמנות זו או אחרת.
כרגע מצבו של גואל בבית מעורער ביותר, וניתן לראות אותו מתבודד בחלקים שונים של הבית, כשהוא מחליף מילים רק עם פותנה או סער, וזונח לחלוטין את חברו הבלתי מעורער אלירז וילדת-המחמד שלו, אלין. גואל מבין היטב שהשניים האחרונים הם הפייבוריטים של הקהל בבית, ובאקט קנאי ובלתי מפרגן, הוא תופס מהם מרחק. הוא מבין שאלירז הוא הכוכב ובשלב זה נמאס לו להיות הסייד-קיק השולי, אז הוא מעדיף לא להיות בכלל. עם זאת הוא ממשיך להפגין כלפיו כבוד לעומת אלין, שזוכה ליחס מזלזל ולא הוגן. קל לו לגואל, אשר משקשק מעימותים לבחור באלין כשעירה שלו לעזאזל. אלירז מבין ממה נובע הריחוק ולכן הוא בוחר לא ללחוץ, אלין מצידה אינה ממש צריכה מישהו כל עוד היא צמודה לאלירז.

אלירז הוא כמובן הגיבור הבלתי מעורער של העלילה, בן הכפר שהוכתר לנסיך. הכול קורה סביבו ולרוב מנקודת מבטו. הכריזמה שלו כל כך גדולה, שכמעט בכל סיטואציה שהוא נמצא בה, מיד הוא מוצא את עצמו במרכז, תוך שהוא שומר על צניעות. הוא מצליח להגיע לכל אחד ובכל מצב. הוא מצליח להגיד דברים חכמים מבלי להיות פלצן, ומצד שני להגיד דברים בוטים מבלי להיות גס.
לצד כל התכונות החיוביות הברורות שלו, אני מחבבת במיוחד את האכפתיות שיש לו מהבית. הוא לא מהסס להפשיל שרוולים ולנקות את המטבח בכל הזדמנות, לרוקן פחים לשפשף שירותים. הוא לא מחכה שיעשו בשבילו ותמיד עושה בשביל אחרים, זה מראה על חינוך טוב ואני מאוד מעריכה את זה. הוא גם מוכשר כמעט בכל דבר ומוצא דרכים מעניינות ויצירתיות להעסיק את עצמו, כמו כתיבת שירים למנגינה מוכרת וניגון על מפוחית שהוא אלתר מכמה קשיות ותחתונית. אין, הבחור קסם.
כרגע המצב בבית מבחינתו ממשיך להיות לא רע. על אף החרם המאולתר של גואל, בדרכי הנועם שלו הוא עדיין מצליח לגרום לו לחייך. סער כמובן שומר מרחק, אבל אלירז אינו זקוק לו. פותנה לא יכולה להפסיק לאהוב אותו על אף הביקורת התכופה שלה עליו ואלין היא שותפתו הבלתי מעורערת, חברת האמת, אשר תלך איתו ואחריו באש ובמים.

אלין היא הנסיכה, הנערה טובת הלב והענוגה. היא הצעירה שבחבורה, מה שגורר לא פעם זלזול לא מוצדק כלפיה. לעיתים קרובות היא איננה מובנת, אבל חדי האבחנה בבית (אלירז וגואל) יודעים שיש בה יותר ממה שנראה לעין. אני חושבת שמכל בני הבית, אלין היא זו שעשתה את התהליך הכי משמעותי, מבחינת האישיות שלה, רבות בזכות סשנים של קואצ’ינג מאולתר שעשה לה אלירז. היא ילדה חכמה, קשובה, מהירת למידה ובעלת חושים חדים. לצערי, חלק מהדיירים נוהגים להשתמש בה כ”שק חבטות” כשעולה להם הקריזה (פותנה, גואל) אבל החוסן הנפשי שהיא מפגינה הוא מהחזקים בבית. היא, כמו נסיכה אמיתית, מוקסמת מבן הכפר/הנסיך שהפך לבן הברית הכי חזק שלה והחברות איתו היא מערכת היחסים המעניינת והמרגשת ביותר בבית. כרגע מצבה בבית הוא לא מזהיר, כיוון שהחבר האמיתי היחיד שלה הוא אלירז. גואל מתעלם ממנה לפרקים, עם פותנה יש לה מלחמה קרה (או שלום קר, איך שאתם רוצים) ועם ארז וסער אין לה תקשורת בכלל. זה ניכר על מצב הרוח שלה, אבל אם היא הייתה יודעת שאחרי אלירז היא המתמודדת המועדפת, היא בוודאי הייתה מחייכת יותר, ולבטח גם קצת דומעת מהתרגשות, כפרה עליה.

באגדה שלי פותנה היא המלכה האם, מלכה טובה, עד אשר מישהו מערער על המלכות שלה. היא המלכה אשר מקנאה בבתה היפה אשר גונבת לה את ההצגה ואת תשומת הלב של הנסיך השני. ככל שאלירז ואלין התקרבו, ככה התרחקה פותנה מאלין בכל מיני תירוצים של “התנהגות שהיא לא אוהבת” ו”חציית גבולות”. היה לה נוח להתייחס לאלין כאל “ילדה” ולרגע לא בחנה את ההתנהגות שלה עצמה, לעומת אלין שעושה בדק בבית על בסיס יומי, אם לא שעתי. בהדחה האחרונה פותנה הייתה היחידה שעשתה מהלך לא מובן מאליו והעמידה את אלין להדחה. מבחינה אסטרטגית זה טוב לאלין דווקא, שהייתה מועמדת בין כה, ו”חטא” ההעמדה של פותנה שבוע קודם לכן יטואטא לעומת החטא העכשווי של פותנה שבגדה במחנה והעמידה אותה.
מבחינת הבית פותנה במצב טוב כפי שתמיד היה. חוץ מאלין כולם בבית ביחסים טובים איתה ורוצים בחברתה. היא גם במקום הכי נינוח כי אינה צריכה לדאוג למה שיקרה בהדחה האחרונה, אבל בגמר אני מאמינה שפותנה כהרגלה, שוב תתפוס מקום טוב באמצע.

סער הוא הנבל כמובן, אבל מהסוג הלא מודע שעושה מעצמו צחוק, וארז הוא שוטה הכפר או ליצן החצר אם תרצו. הוא אמנם אתנחתא קומית, אבל הוא יודע לזהות אדם ערמומי כשזה ניצב מולו, ע”ע גואל, ואף לחשוף אותו בפומבי.

ההימור שלי הוא שביום שבת גואל הולך הביתה פשוט כי אין לו מעריצים. סער אמנם הוא מתמודד פחות מוערך, אבל ההד שיש סביבו והקשר שלו לאיילה הם אלה שדווקא יעניקו לו קולות.
ארז יקבל את כל הקולות של אלה שלא רוצים את אלירז ואלין, אבל מתביישים לתמוך בסער, ואלין ואלירז יקבלו את התמיכה שנדמה שאנחנו כבר יודעים שיש להם על סמך הצבעות קודמות.
מכאן שהגמר בסדר יורד על פי הערכתי יראה כך: אלירז, אלין, פותנה, ארז וסער.
בהצלחה לכולם. כלומר, לאלין ואלירז.

תגיות: אגדה, אלין, אלירז, גואל, האח הגדול, סער, ערוץ 20, פותנה

נושאים: האח הגדול, טלוויזיה, מיצי קטנה, תרבות | 4 תגובות »

מיצי, שובי הביתה

Ela‏ | 18/12/2009

אתמול בצהריים קיבלתי אס-אם-אס מדודה שלי. “מה שלומך?” כך סתם באמצע היום. משום מה הרגשתי שהשאלה הזאת כל כך במקום. “מותשת נפשית מהעבודה”, עניתי לה, “רוצה הביתה”.
כשכתבתי שאני רוצה הביתה, מן הסתם התכוונתי שאני רוצה להתחפר מתחת לפוך שלי כשהכלבה החמימה למרגלותיי והטלוויזיה דולקת על משהו אסקפיסטי.
אבל עכשיו במחשבה שניה, הבנתי שיש משמעות עמוקה יותר למילים הפשוטות “רוצה הביתה”, שהן מבטאות משהו הרבה יותר חזק, משהו שאני מרגישה כבר די הרבה זמן.

הנה וידוי: יש לי נטייה להיתקל ברהיטים. בעצם זה לא חייב להיות רהיטים, אלא כל עצם דומם שנקרה בדרכי (מיטות, שולחנות, משקופים, קירות). באמת, לא בצחוק. כלומר, מי שיוצא לו לחזות בזה מהצד עשוי בהחלט לגחך, אבל לפעמים אני חוטפת מכות ממש חזקות, שמובילות לסימנים כחולים, חבורות ונפיחויות, כמו זו שמתנוססת כרגע את הברך שלי, או ההיא שעל עצם כף היד.

פעם רוני, מורת דרך רוחנית, אמרה לי שכשאני מתחילה להיתקל בדברים, זה אומר שאני צריכה לחזור הביתה. “מה זאת אומרת לחזור הביתה?” שאלתי באנטי-רוחניות והיא הסבירה בסבלנות. ההיתקלויות הן סימפטום לחוסר תשומת לב לעצמי. חוסר תשומת לב, ואף התעלמות מוחלטת, מהדברים שאני רוצה, מהדברים שאני צריכה, מהדברים שמעניינים אותי, מהדברים שהנפש שלי מבקשת.
מעין פיזור נפש שהוא מעבר למעופפות רגעית, אלא משהו יותר פונדמנטלי, משהו שמגיע מהיסודות.
כאילו שסטיתי מהנתיב שאני אמורה ללכת עליו ואני הולכת במסלול צידי או מקביל, אבל לא על השביל המיועד.

אז מעניין שדווקא לאחרונה הרבה רהיטים נקרו בדרכי, ומעניין שפתאום היום המילים “רוצה הביתה” מהדהדות לי קצת אחרת. אולי אני צריכה לפנות לעצמי זמן להקשבה עצמית אמיתית, כזו שאי אפשר להשיג בטיול של שבועיים בתאילנד או בסוף שבוע באירופה. כזו שלא תלויה במקום, אלא ברמת תשומת הלב שאתה נותן לעצמך. הקשבה שתוביל להבנה, ומשם, הלוואי, לעשייה.

אז זה מה שאני מאחלת לעצמי החג הזה, אפילו שזה לא חג כל כך של איחולים.
שאני אמצא את הזמן לשבת ולהקשיב לעצמי, ולברור מכל הרעש את הצליל האחד הצלול והמכוון שיתנגן לי הכי נעים באוזן.
שייתן לי להרגיש בבית.

נושאים: כללי | 2 תגובות »

תכלה שנה, תחל אחת

Ela‏ | 22/09/2009

אז יש לנו שנה חדשה. האם באמת יש איזה שהיא הפסקה מתודית בין שנה לשנה, האם המעבר הזה קיים באופן קוסמי כלשהו או שזה לחלוטין לוגי מבחינתנו?
מה שאני בעצם מנסה להגיד זה, האם יש סיכוי לשיפור??
תראו, מבחינה אישית אני מודה על הכל וממש אין לי תלונות, טפו טפו טפו. אולי אם אפשר אז איזה שיפור קטן בתחום ההגשמה העצמית, ואבל אני יודעת שתכלס זה עליי.
אבל מבחינה לאומית מצבינו בכי רע.
המלחמה בחורף, המשבר הכלכלי, האלימות הגואה בקיץ, השפל המפחיד במים. תאונות דרכים חדשות לבקרים (וערבים ולילות) וגלעד שליט המסכן, שאלוהים ישמור עליו, עדיין לא חזר.
שלא לדבר על דעת הקהל כלפינו בעולם והגינויים שעפים עלינו מכל כיוון אפשרי.

אז אני רוצה לנצל הזדמנות זו ולאחל למדינת ישראל שינוי. שינוי לטובה, שינוי עמוק, שורשי ואמיתי.
שצה”ל יהיה הצבא הכי חזק בעולם, אבל שלעולם לא יצטרך להילחם.
שנירגע, שנפסיק את אווירת ה”עוד רגע מישהו הולך לדפוק אותי” ושנפסיק לחיות על קוצים.
כולל בכבישים. במיוחד בכבישים.
שנתפתח, שנגדל, שנגלה משאבים יקרי ערך ושנדע להשתמש בהם בהתאם.
שאף חייל לא ייחטף, ושגלעד שליט יחזור כבר, לעזאזל!
שנהיה אומה גאה, סובלנית ומאושרת, המקדשת את הפרטי ואת הזולת כאחד.

גמר חתימה טובה לכולם.

נושאים: כללי | אין תגובות »

רייטרס בלוג

Ela‏ | 15/09/2009

אלוהים, נטוש פה! ממש אפשר לשמוע את הרוח מנשבת בערבות האתר השוממות ולראות את גלגלי הקוצים מתגלגלים להם על הכבישים הריקים, ואין אף תחנת דלק באופק.
תכנת הסטטיסטיקות מראה שמידי פעם מגיע איזה גולש תועה, בחיפושו אחר “בלונדיניות”, “שומן טראנס” או “אפנדציט”.
כבר כמה חודשים טובים שאנחנו לא כותבים כאן. יש לנו הרבה תירוצים ללמה לא כתבנו הרבה זמן, רובם קשורים לעומס בעבודה, אבל גם אחרי שהעומס שכך, לא ממש התנפלנו על המקלדות.

אני לא יכולה לדבר בשם מיצי, אבל אם אני מנסה לבחון את הסיבות לכך אצלי, אני מגלה שזה מאוד קשור לכל הנושא של “מי קורא”, שכולל בתוכו שני תת נושאים: מיהם האנשים שקוראים את מה שאנחנו כותבים וכמה אנשים כאלה יש.
יש כמה גישות לכל הנושא הזה של פרסום מחשבותייך ברבים, אחת מהן אומרת שאתה בעצם קודם כל כותב לעצמך, במיוחד שהפורמט הוא בלוג, שזהו מעין יומן אישי ברשת. כשזוהי גישתך, יש לכך שני תוצרים מנוגדים. האחד הוא שלא אמור להיות לך איכפת גם אם אף אחד לא קורא את מה שאתה כותב, כי אתה כותב לעצמך. והשני הוא שלא אמור להיות לך איכפת מי קורא את מה שאתה כותב, כי אתה קודם כל, כותב לעצמך.

אז אני לא כזאת. לי איכפת משניהם. אני שוקלת מילים ומחשבת אותן, מה לחשוף ומה לא, מה לצנזר ומה לא. מצד שני, אם אין בצד השני מישהו לקבל את אותן מילים, אני עלולה לחוש חוסר טעם בעצם כתיבתן. המממ, מעגל שכזה. אז אני אחשוף ואגיד שאני חושבת שנקלעתי למעגל הזה בחודשים האחרונים, בהם מטריד אותי מי קורא, ומצד שני מטריד אותי אם מישהו בכלל קורא.
ואז מתחילה החפירה האמיתית: האם אני כותבת מספיק טוב? האם זה מעניין? האם זה בכלל ראוי לפרסום? מה אני רוצה בכלל להגיד? (יש לי בכלל מה להגיד?), איך אני רוצה להגיד את זה, האם זה בלוג אישי או זוגי? מה הנושא? מה האג’נדה? מהם הגבולות?

אז בתוך כל הבליל הזה מה עושים, מפסיקים לכתוב? מפסיקים לפרסם? יורדים מכל ההזייה הזאת של בלוג אישי? אולי.
בינתיים אני מרשה לעצמי לשקול את העניין ולפרסם מידי פעם, כשיהיה לי זמן, מבלי מחוייבות לסגנון, נושא או מטרה.
אני מקווה.

תגיות: כתיבה, נטוש, עתיד הבלוג

נושאים: הבלוג, כללי, מיצי קטנה | 4 תגובות »

הערת המחברים

Ela‏ | 29/07/2009

שלום לכל המבקרים (כל הארבעה)!

לצערינו האתר ננטש ע”י בעליו באופן זמני בשל עומס יתר בעבודה (האמיתית, לא האתר)
אנחנו מקווים לחזור בקרוב עם כוחות מחודשים.
יום טוב לכולם.

נושאים: כללי | אין תגובות »

ויהפוך נמר חברבורותיו | על מייקל ג’קסון, מסיבות כיתה וניתוחים פלסטיים

Ela‏ | 30/06/2009

את הבשורה על מותו של מייקל ג’קסון קיבלתי באדישות מה, בעוד הפייסבוק שלי היה מוצף בהודעות המביעות תדהמה, שוק ועצב.
קצת הפתיע אותי הרעש סביב האדם במותו, בעוד בחייו הרעש סביבו דעך מזמן. ואם היה איזה שהוא רעש שהפציע מדי פעם, היה זה רעש חלש של הבעת בוז חסרת סבלנות מתנערת. בוודאי שלא הבאז החיובי וההומה שהיו סביבו בשנות השמונים אבל גם לא ההד של סנסציה מעוררת חלחלה ששווה הזדעזעות הגונה. לא, בשנים האחרונות התרגלנו היטב לחדשות מבית היוצר של מייקל, כאילו היו חדשות אודות יצור מוזר במויחד ששינה במעט את התנהגותו מקיצונית לקיצונית עוד יותר. לא נוגע לנו.

אבל סוף השבוע נמשך לו, כשהוא מעוטר במייקל ג’קסון מכל כיוון אפשרי. שתינו קפה עם חברים ודיברנו על מייקל ג’קסון, נסענו לחברים אחרים ושמענו ברדיו בדרך תכנית על מייקל ג’קסון, הלכנו לבקר את ההורים וראינו בסלון קליפים של מייקל גק’סון. הג’קסון-אוראמה נמשכה את תוך השבוע, כשאישיותו של מייקל מחלחלת אל חיינו מכל תכנית רדיו, טלוויזיה, עיתון ואתר אינטרנט.
עכשיו זה כבר נמאס, אבל כשישבתי בשבת מול רצף הקליפים שלו ב MTV, נזכרתי באחר הצהריים גשום אחד בדצמבר של תחילת שנות השמונים. ישבנו חבורת בני שמונה או תשע בסלון של אחת מבנות כיתתי שחגגה יום הולדת והיה בבעלות משפחתה את המכשיר החדש והנחשק ביותר של אותה תקופה – וידאו.
אחרי שמהבמבה והביסלי נשארו רק פירורים וכולנו היינו מרוחים על הספות במצב של after sugar rash, נשלפה הקלטת, אורות הסלון עומעמו ורק הגשם בחוץ הכה בחוזקה. ואז התחיל הקליפ, או יותר נכון הסרט הקצר המכונה “מותחן”. האימפקט היה חזק ביותר. הרעיון שבן הזוג, הבנאדם שאת הכי סומכת עליו שיגן עלייך מפני כל רע, מצטרף אל הרעים ברגע האמת או למעשה הופך לאחד מהם, ערער אותי לחלוטין. השוט האחרון של הקליפ בו מייקל ג’קסון מחבק את חברתו בקולנוע ומנסה להרגיע אותה ש”זה רק סרט” ואז מסובב את הראש למצלמה ועיניו בורקות בצהוב מרושע, ערער את נפשי העדינה בת התשע. אחרי שנים, כשכבר הייתי נערה בת 17, עמדנו אני וחברתי מול אותו קליפ בדיוק וניסינו לחקות את הכיאורוגרפיה המהפנטת של חבורת הזומבים ובראשם ג’קסון.
מה שאני מנסה להגיד הוא שנזכרתי למה אהבתי אותו, למה הוא לקח חלק ברפרטואר המוזיקה שהיה בחיי. למה רקדתי לשיריו במסיבות כיתה בגיל 10 ולמה ישבתי על השטיח בגיל 15, לועסת בזוקה ובוהה באפקט הפרצופים המתחלפים בהשתאות.
אני חושבת שכל אחד שיש לו איזו פינה חמה בלב לאומן המוכשר שהוא היה אז, בוודאי שאל את עצמו השבוע “למה? למה הוא עשה את זה לעצמו?”. אנחנו פשוט לא מסוגלים להבין את התהפוכות הפנימיות הקשות שהוא עבר שהובילו לתהפוכות החיצוניות המטרידות כל כך. אנחנו מסתכלים עליו וחושבים “כמה פתטי בן אדם יכול להיות כדי לשנות את צבע עורו? כמה נואש ומלא בשנאה עצמית יכול להיות אדם עד שיעדיף שאפו יתקלף מפרצופו ולו רק שלא יראה כפי שהוא נראה במקור?” אנחנו מסתכלים על השינויים שהוא בחר לעשות ופשוט לא מאמינים לשיקולים שהוא עשה. אנחנו שופטים אותו ומזלזלים בו. כמה פעמים שמעתי בימים האחרונים את המשפט “הוא היה כל כך חמוד, למה הוא היה צריך לעשות את זה לעצמו? למה הוא כל כך רצה להשתנות??”.
להבדיל אלפי הבדלות, אני חושבת שהשאלה הזאת יכולה להישאל על הרבה מאוד אנשים ששמים חסדיהם תחת הלהב המבהיקה של סכין הניתוח הפלסטי. תנסו להיזכר איך אתם מרגישים כשאתם רואים אישה לא צעירה (אולי אפילו נאמר מבוגרת) שמתוחה ומהודקת באופן לא טבעי, שרואים שהיא מנותחת. אתם חשים זלזול במקרה הרע, חמלה במקרה הטוב. נדירים המקרים שתחשבו “וואו, היא נראית מקסים”.
אני חושבת שמה שמסתתר פה זה איזה שיעור שכל אחד יכול ליישם על עצמו. כמובן שאני לא משווה ניתוח אף קטן להחלפה כוללת של הפרצוף, אבל לאור הביטוי השגור “מנוי למנתח פלסטי” אני חושבת שיש מקום לבחינה נוספת של העניין. אני לא רוצה להישמע מתחסדת ולהטיף לטבעי בכל מצב, אני לגמרי בעד טיפוח המראה החיצוני ושימוש באמצעים העומדים לרשותנו (החל מדבר בסיסי כמו שימוש בדאודורנט וכלה בהורדת שיער בלייזר), אבל בכל הנוגע למעורבות של אזמל אני סקפטית.
אז אם אי פעם תחשבו על אופציה כירורגית כדי לשנות משהו בעצמכם, כדי לשפר משהו כפי שוודאי תסברו, תיזכרו במייקל ג’קסון והוייב הכל כך שלילי שהוא העביר לכל אדם שהביט בו, כששינה את פרצופו, כשהפך את עורו.

תגיות: מייקל ג'קסון, ניתוחים פלסטיים, נמר, שנות השמונים

נושאים: מוזיקה, מיצי קטנה, תרבות | אין תגובות »

מלחמת הכוכבים | נבחרת החלומות של צביקה

Ela‏ | 26/06/2009

רבותיי, אני מרוצה. וזה לא קל לעשות אותי כזאת… אבל השבוע נסגרה הנבחרת של כוכב נולד לעונתה השביעית ואני חייבת לציין שמעבר לכיף שהיה בצפייה באודישנים, אני שמחה ומרוצה מהנבחרת הרב גונית אותה הרכיבו השופטים וההפקה של התכנית.
נדמה שהשנה חיפשו השופטים וההפקה אנשים שמעבר ליכולתם לשיר, הם גם “טיפוסים”, כלומר אנשים מעניינים ולא מיינסטרימים. כשלוקחים החלטה כזו, שזוהי רוח הדברים שמנחה את בחירת האנשים, יש סיכון מסוים ליפול ברשת ה”טיפוסיות” אשר אין מאחוריה דבר מלבד גימיק. גם כאן השכילו השופטים וההפקה ולקחו אנשים שגם יודעים לשיר וגם מביאים איתם אופי, משהו שמייחד אותם, חבילה.
זה כיף, זה כיף לראות אנשים שרים יפה ולראות שמאחורי המיקרופון עומד בנאדם שמעניין להכיר אותו.
אני מקווה שבמהלך העונה תשכיל ההפקה לא “לביית” את מתמודדים ולהמשיך ולשים דגש על אישיותם, לפעמים אפילו דיבור קטן של אחרי או לפני השיר יכול לעשות את העבודה, אחרת הם סתם נראים כמו זמרים-בובות ששרים קאברים. לפי מה שקראתי, יש השנה תכנית בת ל”כוכב” בערוץ 24 שמראה את המתמודדים בשלב ההכנות ובחירת השירים, וזהו בהחלט צעד יפה בהקשר הזה של הדגשת האישיות. אבל למה באחת וחצי בצהריים?? מי יכול לראות את זה בשעה כזאת?? אז קשה לי להאמין שזה בר צפייה (חוץ מלממוזלים כמוני שרכשו מג’יק), אבל אני מקווה שבתכנית עצמה יראו קטעים נבחרים מההכנות בקליפ פתיחה לפני הסולואים, סטייל “רוקדים על כוכבים”. פעם הייתה תכנית ב BBC שנקראה Fame Academy שהיא מעין מקבילה לכוכב נולד, אבל עם דגש יותר גדול על הריאליטי. המתמודדים חיים בוילה אחת גדולה לאורך כל העונה כשפעמיים בשבוע יש פרקי ריאליטי (על החיים בבית, החזרות, התככים, האהבות וכו’) ופרק אחד בלייב שהוא התחרות עצמה. הייתי מכורה לזה ברמות קשות. כשאתה חשוף למתמודדים ברמה כזאת אתה הרבה יותר נקשר אליהם ומזדהה איתם, או לחילופין שונא ומאחל להתרסקותם המקצועית. הנקודה היא שהכל הרבה יותר חזק, יותר מעורב. לצערי ב”כוכב” שלנו נסתפק בלראות את המתמודדים שרים פעם בשבוע ונשפוט אותם על זה בלבד.
אולי יום אחד עוד ירימו פה תכנית כזאת, שמשלבת את “האח הגדול” עם “כוכב נולד” ויהיה לנו פה ריאליטי שמייח במיוחד.
עד אז, באולפנים המקומיים, נעקוב אחרי כמה מתמודדים חמודים במיוחד: תבורי הצעיר, המאמא עדי כהן, דני ברזילי הערדניק, מורן העיוורת המהממת, ולדימיר שנראה כמו דמות מקומדיה דל ארטא, התאומים ג’ירפי, אושרי המקסים תומר הג’ינג’י ההורס, פאולה הפיונה אפלית, איה על תקן המוזרה, מיי על תקן אורית היהודיה ושגיא אוסי הרוקר הלא צפוי אך המצמרר בשירתו.
בהצלחה לכולם, מתה כבר לראות אתכם בפעולה.

תגיות: כוכב-נולד, נבחרת

נושאים: טלוויזיה, מיצי קטנה, תרבות | אין תגובות »

מלחמת הכוכבים | האימפריה מכה שביעית

Ela‏ | 03/06/2009

האקלים בבית בשבועיים האחרונים היה כזה – מיצי במילואים לשבועיים רצוף ופשו (הכלבה, למי שלא יודע) ואני נשארנו לשמור אחת על השניה, לשעשע אחת את השניה ולטפל אחת בשניה.
מאחר וגם ככה פשו הייתה עצובה על היעדרו של מיצי, לא רציתי להשאיר אותה לבד בבית יותר מידי זמן ולכן במקום ללכת ולהתהולל לי בעיר, מצאתי את עצמי כל יום חוזרת מהעבודה ישירות הביתה, מאכילה, מורידה, משחקת, מלטפת, ומתיישבת מול הטלוויזיה.

הצפייה בת השבועיים הזו הולידה בי כמה אבחנות, עוררה דעות והביאה אותי לכתוב את הפוסטים הבאים בסדרת ביקורות הטלוויזיה (יש מצב שזה ייצא רק איזה שתיים, אבל סדרה נשמע מכובד).

אז בראש ובראשונה אני רוצה להתחיל ולהקדיש את הפוסט הראשון בסדרה לתכנית הריאליטי שהולכת לתפוס לנו מקום מכובד בקיץ הקרוב, הלא היא “כוכב נולד” הותיקה. “איך עוד לא נמאס להם?” שאלתי את עצמי פעמים רבות, “איך צביקה הדר לא מפחד שהפעם זה ייכשל? לא עדיף לפרוש כשיש עוד טעם טוב בפה?”
אבל כנראה שקברניטי “כוכב” מניחים שכמו שאחותה האמריקנית “אמריקן איידול” לא נמאסה על אף אחד במשך תשע עונות, כך גם יהא גורלה של הישראלית, וכל עוד יש עשרות אלפי אנשים שיופיעו לאודישנים, האס-אם-אסים זורמים והרייטינג ייספק, צביקה לא יניח את חותמת ה”עבר” הירוקה שלו בצד.

אבל מה אנחנו איכפת לנו? הישרדות נגמר? המירוץ למיליון (כן, יש תכנית כזאת) יורדת עוד שבועיים?
האח הגדול מתחילה רק בסתיו? יאללה, תביאו, אנחנו צריכים את מנת הריאליזם והריגוש הזול לפחות פעמיים בשבוע.
אז כמה חידושים הביאו לנו העונה: אודישנומט, אודישנים ב”יו-אס-איי”, מסלול השיר המקורי והחידוש המשמעותי מכל, שופטת חדשה ורעננה, הלא היא דנה’לה אינטרנשיונל. כפרה עלייך, דנה, תמיד חיבבתי אותך. תמיד חשבתי שאת בן אדם ישיר וחף מרוע, ואני חושבת שבתכניות שהיו עד כה די הוכחת את זה.
בניגוד למצופה משופט חדש שמצטרף לפאנל ותיק ומוכח, דנה לא נחבאת אל הכלים, לא חוששת להביע את דעותיה בקולי קולות ובעיקר לא חוששת להתלהב. היא לא מסתכלת שמאלה וימינה לפני שהיא מוחאת כפיים או נמסה ממתחרה ולא בודקת שהיא מיושרת עם כולם. אני אוהבת את זה.
מי שכן נופלת קצת בפח היא מרגול, שלדעתי היא השופטת הכי מעניינת ורצינית כבר עונות רבות, שמפשלת קלות בכך שבאופן אינסטקטיבי היא נותנת קונטרה לכל התלהבות של דנה. לא פעם הייתה לי הרגשה שאם דנה לא הייתה יוצאת מגדרה על מתמודד זה או אחר, אז היא הייתה עושה את זה בעצמה. אבל לנוכח התשבוחות של דנה, היא מרגישה את הצורך לקחת את הצד הנגדי, מה שנראה לעיתים מאולץ. הייתה זו אימא שלי שהזהירה עוד לפני שהעונה החלה על היריבות שוודאי תיווצר בין דנה ומרגול, ולא בין דנה לצביקה כמו שליהגו בתקשורת. “מרגול חשה מאויימת” היא בישרה לי, וכנראה צדקה.
אבל מרג’לס, יקירה, אין לך מה להרגיש מאויימת. אף אחד לא ייקח לך את האינטליגנציה העמוקה במוזיקה, הגישה המיוחדת שלך למתחרים והיכולת להביא אותה בביטויים מקוריים שלא נשמעו כמותם. יש מקום לשתיכן בשולחן הכבוד. מי שבהחלט מיותר הוא כמובן צביקה פיק, שכבר עונות רבות לא תורם דבר וחצי דבר לדיון, לא בצד האינטלגנטי ולא בצד הבידורי. לפי מה שכתוב בעיתונים החבר’ה בהפקה חושבים בדיוק ככה ואף ניסו להיפרד לשלום מהמאסטרו, אבל שמועות על איומים בתביעות כנראה שהחזירו אותו לעת עתה לשולחן השופטים. רק שלא יעשה לנו איזה “דודו” וישלח אנשים להרביץ לטמירה ירדני… חס ושלום!

ואם כבר הזכרתי את אימא שלי שהיא צופה אדוקה של כוכב, אני רוצה להעלות טענה שלה שאני מאוד מסכימה איתה. למה לעזאזל לא מראים את החבר’ה שעוברים?? המשקל שנותנים בתכניות האודישנים למצחיק, למשפיל ולביזאר היא כבדה מידי. די, עזבו אותנו מיצורים, תנו לראות את מי העברתם. הרי הרגעים  הכי נעימים בתכנית זה פתאום לשמוע מישהו ששר נורא יפה. ויותר מזה, הכיף של הצופים זה לסמן להם את הפייבוריטים כבר בשלבים האלו, ואז, כשהם עולים ומצליחים במהלך התכנית ואף מגיעים לגמר, כולנו אוהבים להתרברב: “עוד מהאודישן הראשון אני סימנתי אותו, ידעתי שהוא יגיע לגמר!”. אני מקווה שההפקה מספיק חכמה כדי להראות לנו את הפוטנציאליים ביותר, ואני מאמינה שהיא כזו, אבל תמיד יש הפתעות. אז חבר’ה, קצת פחות לוזרים, קצת יותר ווינרים.
ואם אנחנו כבר בקטע של סימונים, אז אני אומרת תזכרו את התאומים לבית ג’ירפי!
עד כאן לפוסט זה. הפוסט הבא יעסוק ב”פולישוק”, סדרת הקומדיה החדשה של קשת ובעוד כמה קטנות על הדרך. יאללה, ביי, מתחיל מונית הכסף.

 

תגיות: דנה אינטרנשיונל, כוכב-נולד, קיץ, קשת

נושאים: טלוויזיה, מיצי קטנה | 2 תגובות »