המיצים | לא ממש סחוט טרי

מיצי, שובי הביתה

אתמול בצהריים קיבלתי אס-אם-אס מדודה שלי. “מה שלומך?” כך סתם באמצע היום. משום מה הרגשתי שהשאלה הזאת כל כך במקום. “מותשת נפשית מהעבודה”, עניתי לה, “רוצה הביתה”.
כשכתבתי שאני רוצה הביתה, מן הסתם התכוונתי שאני רוצה להתחפר מתחת לפוך שלי כשהכלבה החמימה למרגלותיי והטלוויזיה דולקת על משהו אסקפיסטי.
אבל עכשיו במחשבה שניה, הבנתי שיש משמעות עמוקה יותר למילים הפשוטות “רוצה הביתה”, שהן מבטאות משהו הרבה יותר חזק, משהו שאני מרגישה כבר די הרבה זמן.

הנה וידוי: יש לי נטייה להיתקל ברהיטים. בעצם זה לא חייב להיות רהיטים, אלא כל עצם דומם שנקרה בדרכי (מיטות, שולחנות, משקופים, קירות). באמת, לא בצחוק. כלומר, מי שיוצא לו לחזות בזה מהצד עשוי בהחלט לגחך, אבל לפעמים אני חוטפת מכות ממש חזקות, שמובילות לסימנים כחולים, חבורות ונפיחויות, כמו זו שמתנוססת כרגע את הברך שלי, או ההיא שעל עצם כף היד.

פעם רוני, מורת דרך רוחנית, אמרה לי שכשאני מתחילה להיתקל בדברים, זה אומר שאני צריכה לחזור הביתה. “מה זאת אומרת לחזור הביתה?” שאלתי באנטי-רוחניות והיא הסבירה בסבלנות. ההיתקלויות הן סימפטום לחוסר תשומת לב לעצמי. חוסר תשומת לב, ואף התעלמות מוחלטת, מהדברים שאני רוצה, מהדברים שאני צריכה, מהדברים שמעניינים אותי, מהדברים שהנפש שלי מבקשת.
מעין פיזור נפש שהוא מעבר למעופפות רגעית, אלא משהו יותר פונדמנטלי, משהו שמגיע מהיסודות.
כאילו שסטיתי מהנתיב שאני אמורה ללכת עליו ואני הולכת במסלול צידי או מקביל, אבל לא על השביל המיועד.

אז מעניין שדווקא לאחרונה הרבה רהיטים נקרו בדרכי, ומעניין שפתאום היום המילים “רוצה הביתה” מהדהדות לי קצת אחרת. אולי אני צריכה לפנות לעצמי זמן להקשבה עצמית אמיתית, כזו שאי אפשר להשיג בטיול של שבועיים בתאילנד או בסוף שבוע באירופה. כזו שלא תלויה במקום, אלא ברמת תשומת הלב שאתה נותן לעצמך. הקשבה שתוביל להבנה, ומשם, הלוואי, לעשייה.

אז זה מה שאני מאחלת לעצמי החג הזה, אפילו שזה לא חג כל כך של איחולים.
שאני אמצא את הזמן לשבת ולהקשיב לעצמי, ולברור מכל הרעש את הצליל האחד הצלול והמכוון שיתנגן לי הכי נעים באוזן.
שייתן לי להרגיש בבית.

נושאים: כללי | 2 תגובות »

תכלה שנה, תחל אחת

אז יש לנו שנה חדשה. האם באמת יש איזה שהיא הפסקה מתודית בין שנה לשנה, האם המעבר הזה קיים באופן קוסמי כלשהו או שזה לחלוטין לוגי מבחינתנו?
מה שאני בעצם מנסה להגיד זה, האם יש סיכוי לשיפור??
תראו, מבחינה אישית אני מודה על הכל וממש אין לי תלונות, טפו טפו טפו. אולי אם אפשר אז איזה שיפור קטן בתחום ההגשמה העצמית, ואבל אני יודעת שתכלס זה עליי.
אבל מבחינה לאומית מצבינו בכי רע.
המלחמה בחורף, המשבר הכלכלי, האלימות הגואה בקיץ, השפל המפחיד במים. תאונות דרכים חדשות לבקרים (וערבים ולילות) וגלעד שליט המסכן, שאלוהים ישמור עליו, עדיין לא חזר.
שלא לדבר על דעת הקהל כלפינו בעולם והגינויים שעפים עלינו מכל כיוון אפשרי.

אז אני רוצה לנצל הזדמנות זו ולאחל למדינת ישראל שינוי. שינוי לטובה, שינוי עמוק, שורשי ואמיתי.
שצה”ל יהיה הצבא הכי חזק בעולם, אבל שלעולם לא יצטרך להילחם.
שנירגע, שנפסיק את אווירת ה”עוד רגע מישהו הולך לדפוק אותי” ושנפסיק לחיות על קוצים.
כולל בכבישים. במיוחד בכבישים.
שנתפתח, שנגדל, שנגלה משאבים יקרי ערך ושנדע להשתמש בהם בהתאם.
שאף חייל לא ייחטף, ושגלעד שליט יחזור כבר, לעזאזל!
שנהיה אומה גאה, סובלנית ומאושרת, המקדשת את הפרטי ואת הזולת כאחד.

גמר חתימה טובה לכולם.

נושאים: כללי | אין תגובות »

רייטרס בלוג

אלוהים, נטוש פה! ממש אפשר לשמוע את הרוח מנשבת בערבות האתר השוממות ולראות את גלגלי הקוצים מתגלגלים להם על הכבישים הריקים, ואין אף תחנת דלק באופק.
תכנת הסטטיסטיקות מראה שמידי פעם מגיע איזה גולש תועה, בחיפושו אחר “בלונדיניות”, “שומן טראנס” או “אפנדציט”.
כבר כמה חודשים טובים שאנחנו לא כותבים כאן. יש לנו הרבה תירוצים ללמה לא כתבנו הרבה זמן, רובם קשורים לעומס בעבודה, אבל גם אחרי שהעומס שכך, לא ממש התנפלנו על המקלדות.

אני לא יכולה לדבר בשם מיצי, אבל אם אני מנסה לבחון את הסיבות לכך אצלי, אני מגלה שזה מאוד קשור לכל הנושא של “מי קורא”, שכולל בתוכו שני תת נושאים: מיהם האנשים שקוראים את מה שאנחנו כותבים וכמה אנשים כאלה יש.
יש כמה גישות לכל הנושא הזה של פרסום מחשבותייך ברבים, אחת מהן אומרת שאתה בעצם קודם כל כותב לעצמך, במיוחד שהפורמט הוא בלוג, שזהו מעין יומן אישי ברשת. כשזוהי גישתך, יש לכך שני תוצרים מנוגדים. האחד הוא שלא אמור להיות לך איכפת גם אם אף אחד לא קורא את מה שאתה כותב, כי אתה כותב לעצמך. והשני הוא שלא אמור להיות לך איכפת מי קורא את מה שאתה כותב, כי אתה קודם כל, כותב לעצמך.

אז אני לא כזאת. לי איכפת משניהם. אני שוקלת מילים ומחשבת אותן, מה לחשוף ומה לא, מה לצנזר ומה לא. מצד שני, אם אין בצד השני מישהו לקבל את אותן מילים, אני עלולה לחוש חוסר טעם בעצם כתיבתן. המממ, מעגל שכזה. אז אני אחשוף ואגיד שאני חושבת שנקלעתי למעגל הזה בחודשים האחרונים, בהם מטריד אותי מי קורא, ומצד שני מטריד אותי אם מישהו בכלל קורא.
ואז מתחילה החפירה האמיתית: האם אני כותבת מספיק טוב? האם זה מעניין? האם זה בכלל ראוי לפרסום? מה אני רוצה בכלל להגיד? (יש לי בכלל מה להגיד?), איך אני רוצה להגיד את זה, האם זה בלוג אישי או זוגי? מה הנושא? מה האג’נדה? מהם הגבולות?

אז בתוך כל הבליל הזה מה עושים, מפסיקים לכתוב? מפסיקים לפרסם? יורדים מכל ההזייה הזאת של בלוג אישי? אולי.
בינתיים אני מרשה לעצמי לשקול את העניין ולפרסם מידי פעם, כשיהיה לי זמן, מבלי מחוייבות לסגנון, נושא או מטרה.
אני מקווה.

תגיות: כתיבה, נטוש, עתיד הבלוג

נושאים: הבלוג, כללי, מיצי קטנה | 4 תגובות »

הערת המחברים

שלום לכל המבקרים (כל הארבעה)!

לצערינו האתר ננטש ע”י בעליו באופן זמני בשל עומס יתר בעבודה (האמיתית, לא האתר)
אנחנו מקווים לחזור בקרוב עם כוחות מחודשים.
יום טוב לכולם.

נושאים: כללי | אין תגובות »

ויהפוך נמר חברבורותיו | על מייקל ג’קסון, מסיבות כיתה וניתוחים פלסטיים

את הבשורה על מותו של מייקל ג’קסון קיבלתי באדישות מה, בעוד הפייסבוק שלי היה מוצף בהודעות המביעות תדהמה, שוק ועצב.
קצת הפתיע אותי הרעש סביב האדם במותו, בעוד בחייו הרעש סביבו דעך מזמן. ואם היה איזה שהוא רעש שהפציע מדי פעם, היה זה רעש חלש של הבעת בוז חסרת סבלנות מתנערת. בוודאי שלא הבאז החיובי וההומה שהיו סביבו בשנות השמונים אבל גם לא ההד של סנסציה מעוררת חלחלה ששווה הזדעזעות הגונה. לא, בשנים האחרונות התרגלנו היטב לחדשות מבית היוצר של מייקל, כאילו היו חדשות אודות יצור מוזר במויחד ששינה במעט את התנהגותו מקיצונית לקיצונית עוד יותר. לא נוגע לנו.

אבל סוף השבוע נמשך לו, כשהוא מעוטר במייקל ג’קסון מכל כיוון אפשרי. שתינו קפה עם חברים ודיברנו על מייקל ג’קסון, נסענו לחברים אחרים ושמענו ברדיו בדרך תכנית על מייקל ג’קסון, הלכנו לבקר את ההורים וראינו בסלון קליפים של מייקל גק’סון. הג’קסון-אוראמה נמשכה את תוך השבוע, כשאישיותו של מייקל מחלחלת אל חיינו מכל תכנית רדיו, טלוויזיה, עיתון ואתר אינטרנט.
עכשיו זה כבר נמאס, אבל כשישבתי בשבת מול רצף הקליפים שלו ב MTV, נזכרתי באחר הצהריים גשום אחד בדצמבר של תחילת שנות השמונים. ישבנו חבורת בני שמונה או תשע בסלון של אחת מבנות כיתתי שחגגה יום הולדת והיה בבעלות משפחתה את המכשיר החדש והנחשק ביותר של אותה תקופה – וידאו.
אחרי שמהבמבה והביסלי נשארו רק פירורים וכולנו היינו מרוחים על הספות במצב של after sugar rash, נשלפה הקלטת, אורות הסלון עומעמו ורק הגשם בחוץ הכה בחוזקה. ואז התחיל הקליפ, או יותר נכון הסרט הקצר המכונה “מותחן”. האימפקט היה חזק ביותר. הרעיון שבן הזוג, הבנאדם שאת הכי סומכת עליו שיגן עלייך מפני כל רע, מצטרף אל הרעים ברגע האמת או למעשה הופך לאחד מהם, ערער אותי לחלוטין. השוט האחרון של הקליפ בו מייקל ג’קסון מחבק את חברתו בקולנוע ומנסה להרגיע אותה ש”זה רק סרט” ואז מסובב את הראש למצלמה ועיניו בורקות בצהוב מרושע, ערער את נפשי העדינה בת התשע. אחרי שנים, כשכבר הייתי נערה בת 17, עמדנו אני וחברתי מול אותו קליפ בדיוק וניסינו לחקות את הכיאורוגרפיה המהפנטת של חבורת הזומבים ובראשם ג’קסון.
מה שאני מנסה להגיד הוא שנזכרתי למה אהבתי אותו, למה הוא לקח חלק ברפרטואר המוזיקה שהיה בחיי. למה רקדתי לשיריו במסיבות כיתה בגיל 10 ולמה ישבתי על השטיח בגיל 15, לועסת בזוקה ובוהה באפקט הפרצופים המתחלפים בהשתאות.
אני חושבת שכל אחד שיש לו איזו פינה חמה בלב לאומן המוכשר שהוא היה אז, בוודאי שאל את עצמו השבוע “למה? למה הוא עשה את זה לעצמו?”. אנחנו פשוט לא מסוגלים להבין את התהפוכות הפנימיות הקשות שהוא עבר שהובילו לתהפוכות החיצוניות המטרידות כל כך. אנחנו מסתכלים עליו וחושבים “כמה פתטי בן אדם יכול להיות כדי לשנות את צבע עורו? כמה נואש ומלא בשנאה עצמית יכול להיות אדם עד שיעדיף שאפו יתקלף מפרצופו ולו רק שלא יראה כפי שהוא נראה במקור?” אנחנו מסתכלים על השינויים שהוא בחר לעשות ופשוט לא מאמינים לשיקולים שהוא עשה. אנחנו שופטים אותו ומזלזלים בו. כמה פעמים שמעתי בימים האחרונים את המשפט “הוא היה כל כך חמוד, למה הוא היה צריך לעשות את זה לעצמו? למה הוא כל כך רצה להשתנות??”.
להבדיל אלפי הבדלות, אני חושבת שהשאלה הזאת יכולה להישאל על הרבה מאוד אנשים ששמים חסדיהם תחת הלהב המבהיקה של סכין הניתוח הפלסטי. תנסו להיזכר איך אתם מרגישים כשאתם רואים אישה לא צעירה (אולי אפילו נאמר מבוגרת) שמתוחה ומהודקת באופן לא טבעי, שרואים שהיא מנותחת. אתם חשים זלזול במקרה הרע, חמלה במקרה הטוב. נדירים המקרים שתחשבו “וואו, היא נראית מקסים”.
אני חושבת שמה שמסתתר פה זה איזה שיעור שכל אחד יכול ליישם על עצמו. כמובן שאני לא משווה ניתוח אף קטן להחלפה כוללת של הפרצוף, אבל לאור הביטוי השגור “מנוי למנתח פלסטי” אני חושבת שיש מקום לבחינה נוספת של העניין. אני לא רוצה להישמע מתחסדת ולהטיף לטבעי בכל מצב, אני לגמרי בעד טיפוח המראה החיצוני ושימוש באמצעים העומדים לרשותנו (החל מדבר בסיסי כמו שימוש בדאודורנט וכלה בהורדת שיער בלייזר), אבל בכל הנוגע למעורבות של אזמל אני סקפטית.
אז אם אי פעם תחשבו על אופציה כירורגית כדי לשנות משהו בעצמכם, כדי לשפר משהו כפי שוודאי תסברו, תיזכרו במייקל ג’קסון והוייב הכל כך שלילי שהוא העביר לכל אדם שהביט בו, כששינה את פרצופו, כשהפך את עורו.

תגיות: מייקל ג'קסון, ניתוחים פלסטיים, נמר, שנות השמונים

נושאים: מוזיקה, מיצי קטנה, תרבות | אין תגובות »

מלחמת הכוכבים | נבחרת החלומות של צביקה

רבותיי, אני מרוצה. וזה לא קל לעשות אותי כזאת… אבל השבוע נסגרה הנבחרת של כוכב נולד לעונתה השביעית ואני חייבת לציין שמעבר לכיף שהיה בצפייה באודישנים, אני שמחה ומרוצה מהנבחרת הרב גונית אותה הרכיבו השופטים וההפקה של התכנית.
נדמה שהשנה חיפשו השופטים וההפקה אנשים שמעבר ליכולתם לשיר, הם גם “טיפוסים”, כלומר אנשים מעניינים ולא מיינסטרימים. כשלוקחים החלטה כזו, שזוהי רוח הדברים שמנחה את בחירת האנשים, יש סיכון מסוים ליפול ברשת ה”טיפוסיות” אשר אין מאחוריה דבר מלבד גימיק. גם כאן השכילו השופטים וההפקה ולקחו אנשים שגם יודעים לשיר וגם מביאים איתם אופי, משהו שמייחד אותם, חבילה.
זה כיף, זה כיף לראות אנשים שרים יפה ולראות שמאחורי המיקרופון עומד בנאדם שמעניין להכיר אותו.
אני מקווה שבמהלך העונה תשכיל ההפקה לא “לביית” את מתמודדים ולהמשיך ולשים דגש על אישיותם, לפעמים אפילו דיבור קטן של אחרי או לפני השיר יכול לעשות את העבודה, אחרת הם סתם נראים כמו זמרים-בובות ששרים קאברים. לפי מה שקראתי, יש השנה תכנית בת ל”כוכב” בערוץ 24 שמראה את המתמודדים בשלב ההכנות ובחירת השירים, וזהו בהחלט צעד יפה בהקשר הזה של הדגשת האישיות. אבל למה באחת וחצי בצהריים?? מי יכול לראות את זה בשעה כזאת?? אז קשה לי להאמין שזה בר צפייה (חוץ מלממוזלים כמוני שרכשו מג’יק), אבל אני מקווה שבתכנית עצמה יראו קטעים נבחרים מההכנות בקליפ פתיחה לפני הסולואים, סטייל “רוקדים על כוכבים”. פעם הייתה תכנית ב BBC שנקראה Fame Academy שהיא מעין מקבילה לכוכב נולד, אבל עם דגש יותר גדול על הריאליטי. המתמודדים חיים בוילה אחת גדולה לאורך כל העונה כשפעמיים בשבוע יש פרקי ריאליטי (על החיים בבית, החזרות, התככים, האהבות וכו’) ופרק אחד בלייב שהוא התחרות עצמה. הייתי מכורה לזה ברמות קשות. כשאתה חשוף למתמודדים ברמה כזאת אתה הרבה יותר נקשר אליהם ומזדהה איתם, או לחילופין שונא ומאחל להתרסקותם המקצועית. הנקודה היא שהכל הרבה יותר חזק, יותר מעורב. לצערי ב”כוכב” שלנו נסתפק בלראות את המתמודדים שרים פעם בשבוע ונשפוט אותם על זה בלבד.
אולי יום אחד עוד ירימו פה תכנית כזאת, שמשלבת את “האח הגדול” עם “כוכב נולד” ויהיה לנו פה ריאליטי שמייח במיוחד.
עד אז, באולפנים המקומיים, נעקוב אחרי כמה מתמודדים חמודים במיוחד: תבורי הצעיר, המאמא עדי כהן, דני ברזילי הערדניק, מורן העיוורת המהממת, ולדימיר שנראה כמו דמות מקומדיה דל ארטא, התאומים ג’ירפי, אושרי המקסים תומר הג’ינג’י ההורס, פאולה הפיונה אפלית, איה על תקן המוזרה, מיי על תקן אורית היהודיה ושגיא אוסי הרוקר הלא צפוי אך המצמרר בשירתו.
בהצלחה לכולם, מתה כבר לראות אתכם בפעולה.

תגיות: כוכב-נולד, נבחרת

נושאים: טלוויזיה, מיצי קטנה, תרבות | אין תגובות »

מלחמת הכוכבים | האימפריה מכה שביעית

האקלים בבית בשבועיים האחרונים היה כזה – מיצי במילואים לשבועיים רצוף ופשו (הכלבה, למי שלא יודע) ואני נשארנו לשמור אחת על השניה, לשעשע אחת את השניה ולטפל אחת בשניה.
מאחר וגם ככה פשו הייתה עצובה על היעדרו של מיצי, לא רציתי להשאיר אותה לבד בבית יותר מידי זמן ולכן במקום ללכת ולהתהולל לי בעיר, מצאתי את עצמי כל יום חוזרת מהעבודה ישירות הביתה, מאכילה, מורידה, משחקת, מלטפת, ומתיישבת מול הטלוויזיה.

הצפייה בת השבועיים הזו הולידה בי כמה אבחנות, עוררה דעות והביאה אותי לכתוב את הפוסטים הבאים בסדרת ביקורות הטלוויזיה (יש מצב שזה ייצא רק איזה שתיים, אבל סדרה נשמע מכובד).

אז בראש ובראשונה אני רוצה להתחיל ולהקדיש את הפוסט הראשון בסדרה לתכנית הריאליטי שהולכת לתפוס לנו מקום מכובד בקיץ הקרוב, הלא היא “כוכב נולד” הותיקה. “איך עוד לא נמאס להם?” שאלתי את עצמי פעמים רבות, “איך צביקה הדר לא מפחד שהפעם זה ייכשל? לא עדיף לפרוש כשיש עוד טעם טוב בפה?”
אבל כנראה שקברניטי “כוכב” מניחים שכמו שאחותה האמריקנית “אמריקן איידול” לא נמאסה על אף אחד במשך תשע עונות, כך גם יהא גורלה של הישראלית, וכל עוד יש עשרות אלפי אנשים שיופיעו לאודישנים, האס-אם-אסים זורמים והרייטינג ייספק, צביקה לא יניח את חותמת ה”עבר” הירוקה שלו בצד.

אבל מה אנחנו איכפת לנו? הישרדות נגמר? המירוץ למיליון (כן, יש תכנית כזאת) יורדת עוד שבועיים?
האח הגדול מתחילה רק בסתיו? יאללה, תביאו, אנחנו צריכים את מנת הריאליזם והריגוש הזול לפחות פעמיים בשבוע.
אז כמה חידושים הביאו לנו העונה: אודישנומט, אודישנים ב”יו-אס-איי”, מסלול השיר המקורי והחידוש המשמעותי מכל, שופטת חדשה ורעננה, הלא היא דנה’לה אינטרנשיונל. כפרה עלייך, דנה, תמיד חיבבתי אותך. תמיד חשבתי שאת בן אדם ישיר וחף מרוע, ואני חושבת שבתכניות שהיו עד כה די הוכחת את זה.
בניגוד למצופה משופט חדש שמצטרף לפאנל ותיק ומוכח, דנה לא נחבאת אל הכלים, לא חוששת להביע את דעותיה בקולי קולות ובעיקר לא חוששת להתלהב. היא לא מסתכלת שמאלה וימינה לפני שהיא מוחאת כפיים או נמסה ממתחרה ולא בודקת שהיא מיושרת עם כולם. אני אוהבת את זה.
מי שכן נופלת קצת בפח היא מרגול, שלדעתי היא השופטת הכי מעניינת ורצינית כבר עונות רבות, שמפשלת קלות בכך שבאופן אינסטקטיבי היא נותנת קונטרה לכל התלהבות של דנה. לא פעם הייתה לי הרגשה שאם דנה לא הייתה יוצאת מגדרה על מתמודד זה או אחר, אז היא הייתה עושה את זה בעצמה. אבל לנוכח התשבוחות של דנה, היא מרגישה את הצורך לקחת את הצד הנגדי, מה שנראה לעיתים מאולץ. הייתה זו אימא שלי שהזהירה עוד לפני שהעונה החלה על היריבות שוודאי תיווצר בין דנה ומרגול, ולא בין דנה לצביקה כמו שליהגו בתקשורת. “מרגול חשה מאויימת” היא בישרה לי, וכנראה צדקה.
אבל מרג’לס, יקירה, אין לך מה להרגיש מאויימת. אף אחד לא ייקח לך את האינטליגנציה העמוקה במוזיקה, הגישה המיוחדת שלך למתחרים והיכולת להביא אותה בביטויים מקוריים שלא נשמעו כמותם. יש מקום לשתיכן בשולחן הכבוד. מי שבהחלט מיותר הוא כמובן צביקה פיק, שכבר עונות רבות לא תורם דבר וחצי דבר לדיון, לא בצד האינטלגנטי ולא בצד הבידורי. לפי מה שכתוב בעיתונים החבר’ה בהפקה חושבים בדיוק ככה ואף ניסו להיפרד לשלום מהמאסטרו, אבל שמועות על איומים בתביעות כנראה שהחזירו אותו לעת עתה לשולחן השופטים. רק שלא יעשה לנו איזה “דודו” וישלח אנשים להרביץ לטמירה ירדני… חס ושלום!

ואם כבר הזכרתי את אימא שלי שהיא צופה אדוקה של כוכב, אני רוצה להעלות טענה שלה שאני מאוד מסכימה איתה. למה לעזאזל לא מראים את החבר’ה שעוברים?? המשקל שנותנים בתכניות האודישנים למצחיק, למשפיל ולביזאר היא כבדה מידי. די, עזבו אותנו מיצורים, תנו לראות את מי העברתם. הרי הרגעים  הכי נעימים בתכנית זה פתאום לשמוע מישהו ששר נורא יפה. ויותר מזה, הכיף של הצופים זה לסמן להם את הפייבוריטים כבר בשלבים האלו, ואז, כשהם עולים ומצליחים במהלך התכנית ואף מגיעים לגמר, כולנו אוהבים להתרברב: “עוד מהאודישן הראשון אני סימנתי אותו, ידעתי שהוא יגיע לגמר!”. אני מקווה שההפקה מספיק חכמה כדי להראות לנו את הפוטנציאליים ביותר, ואני מאמינה שהיא כזו, אבל תמיד יש הפתעות. אז חבר’ה, קצת פחות לוזרים, קצת יותר ווינרים.
ואם אנחנו כבר בקטע של סימונים, אז אני אומרת תזכרו את התאומים לבית ג’ירפי!
עד כאן לפוסט זה. הפוסט הבא יעסוק ב”פולישוק”, סדרת הקומדיה החדשה של קשת ובעוד כמה קטנות על הדרך. יאללה, ביי, מתחיל מונית הכסף.

תגיות: דנה אינטרנשיונל, כוכב-נולד, קיץ, קשת

נושאים: טלוויזיה, מיצי קטנה | 2 תגובות »

כל בני האור א’ | פראייר הוא הגיבור החדש

“אורח חיים אחר
ודרך אמות מידה שונות
בלי אותות ומופתים
בלי מוסר כליות
מבעד דורות נראים
כל בני החושך
כל בני האור”
(מכונת הזמן / רוקפור)

הבהרה קטנה: כרגע אני במילואים, חזרתי אחרי כמה ימים של חופשה בבית לפלוגה, והיישר לתוך הפעילות המבצעית (לבית יצאתי מהאימון שבא לפני התעסוקה).

היה לי חזון מסוים כי תקופת המילואים תוכל לספק לי חומר כתיבה רב לפוסטים בשלל נושאים, הבעיה נוצרה כאשר הבנתי כי ישנם יותר מידי נושאים שתקופת המילואים מייצרת מכדי שאני אוכל לדון בכולם, יחד עם זאת הבנתי כי ישנם נושאים נדושים מידי אשר אין טעם לדון בהם.
באופן טיפה מוזר דווקא הנושא שהכי היה חשוב לי לכתוב עליו הוא היחס של הצבא למילואים. אחד הדברים שהכי חשובים לי כשאני מגיע למילואים הוא הציוד. אני מאמין שאיכות הציוד אינה רק משפיעה על ביצועיו של החייל אלא גם על הרגשתו. כשאני חותם על ציוד ישן ובלוי אני מרגיש שישנה הנחת עבודה בצה”ל שאומרת כי ישנם מקומות שאפשר להזניח על חשבון אחרים.
אני לא מבקש לחלוק ציוד עם סיירת מטכ”ל או עם השייטת, אבל לקבל אפוד נורמלי, מימיות תקינות ואולי כיסוי לקסדה, יעזור לי להרגיש פחות כמו פאלאנגיסט לבנוני משנת 82′ כשאני עומד במחסום או יוצא לפעילות.

אם אתם יודעים או לא, לפני תעסוקה הפלוגה שוכנת כמה ימים בבסיס אימונים. אם אי פעם תרצו לדעת איפה אפשר למצוא את האוכל הכי עלוב ומסכן בארץ, אל נא תלכו לבתי הכלא או המעצר, בואו לבסיס אימונים, איפה שאנשים רבים על מזלגות פלסטיק שבירים בארוחות בוקר של טונה וביצה קשה.
מבעיית איכות הציוד אנו מעלימים עין. אנחנו לוקחים את הציוד הבלוי ועומדים בתור כדי להחליפו. כאשר זה לא עובד אנחנו פשוט משפצרים אותו כמה שיותר, מקווים לטוב ומבינים שאנחנו על תקן “חיילים בשקל”. על חלק מארוחות הצהריים אנו פוסחים ומחליפים אותן בבורקס או באגט מהבונז’ור הקרוב.
אבל יש דברים שאנחנו לא יכולים תמיד לתקן בעצמנו ועקב כך אבות כרסתניים בני 38 שהשכפ”וד הקרמי לא נסגר עליהם מאז שטכנו היה פופולרי, ימשיכו לעמוד במחסומים לצד ילדים עטויי ראסטות שרק לפני חודשיים חזרו מקאסול ומנסים עדיין להתאקלם משל חיו את כל 22 שנותיהם בהודו.

לעולם נעמוד במחסומים, שוטרים במדי צבא, ונאכלס עמדות שמירה בישובים מרוחקים אשר נושאים שמות תנכיים של גיבורי עבר. אנו נשאיר מאחורינו חברות מודאגות ומשפחות מתגעגעות וכל זאת כדי לקיים מצב-לא-מצב שאין אף אחד מאיתנו מעוניין בו, או אחראי ליצירתו.
אין כל גבורה בלעמוד שעות במחסום ולחפש בנבחי הבגאז” של אופל קאדט 88′ שראתה יותר שטח מג’יפ באיסוזו צ’אלאנג’, כמו שאין שום גבורה בלנקר במגדל שמירה לקולות תוכניות הרדיו של שלוש בלילה ב’מעלה- אוננות ד’. למרות כל זאת פעם בכמה זמן מגיע איזה מישהו, לרוב איזה קצין בדרגה גבוהה, ומסביר לנו איזה עבודת קודש אנו עושים וכמה אנחנו השמנה והסלטה של הארץ. לעיתים אני אוכל את זה לכמה דקות או אפילו לכמה ימים, אך המציאות יותר חזקה מכל ניסיון שכנוע/שטיפונת מוח אשר מוצגת בתוך חדר-אוכל גדודי במשך 45 דקות בזמן שחצי מאיתנו ישנים עם הנשק בין הרגליים. אנחנו לא גיבורים ולא נהיה, אנחנו לא מונעים (ספק אם יוצרים) את התמוטטות הדמוקרטיה הציונית בעומדנו במחסום, וגם לא את קריסת העם היהודי בעוד אנו שומרים על צלע הר חשוך מתוך מגדל ברזל.
מי צריך גיבורים שיש כמה פראיירים שיעשו את העבודה בחינם?

תגיות: ביזבוז זמן פנומינאלי, התנחלויות, מילואים, מילואימניקים, צבא, צה"ל, קרבי, רוקפור, שטחים, שמירות

נושאים: מילואים, מיצי גדול | 2 תגובות »

שרדנו עד הסוף. הצופים, לא המתמודדים

בשבת היה הפרק האחרון של “הישרדות” לפני הגמר, ואני מוכרחה לציין שאני ממש לא עצובה.

קצת נמאס לי לראות את הפרצופים השדופים של יושביי האי. נמאס לראות את אריק מבטיח לנטע-לי שהיא החברה הכי טובה שלו, נמאס לי לראות את מירית מתפללת שוב לאלוהיי הסבתות כדי שייתן לה כוח ונמאס לי לראות את יואב מייבב על ג’קי.

סתם, נו, הם לא כאלה נוראיים. אריק ונטע-לי עושים מה שצריך, מירית מתמודדת בעוז עד השניה האחרונה וכל אחת הייתה רוצה שהבחור שלה יתגעגע אליה כמו שיואבי מתגעגע לג’קי שלו.

אבל באמת שנמאס לי. אני חושבת שהעונה לא יכלה להיגמר דקה אחת מאוחר יותר. 

ובכל זאת, כמה מילים על מה שהיה לנו לאחרונה. 

יואב, שמההתחלה חשדתי שיש בו חן, סוף סוף הצדיק את החשדות שלי, שמעבר ליכולת לא רעה במשימות, הוא מפגין ראיית משחק נכונה, יכולת אסטרטגית (הוא היה אמור להיות המועף הבא אחרי איגור ובכל זאת הגיע לגמר) ויכולת ניסוח מושחזת אך עם זאת חיננית. להבדיל מחלק מהאנשים במשחק, כשחווה תקיעות סכין (נטע-לי, אופיר) הוא מעולם לא לקח את זה יותר מדי קשה ולא הידרדר לשפה מלוכלכת והכפשות. הוא השכיל להבין את המובן מאליו (ועם זאת הנשגב מבינתם של חלק מהאנשים) שמדובר במשחק, שחלק גדול ממנו מבוסס על תחמנות, שקרים ומניפולציות. מה שמוביל אותי להתרעמות כללית לרגע, ותסלחו על הסטייה מהנושא. למה תמיד כולם נורא בעד “אסטרטגיות” אבל נגד שקרים, מניפולציות ותקיעות סכין? מה לעזאזל ההבדל? מהי אסטרטגיה אם לא מכבסת מילים לכל הנ”ל? די, באתם לשחק, את הצדקנות והערכים תשאירו לחיים האמיתיים.

טוב, אז אחרי שהוצאתי קצת קיטור, וגם באותו הקשר, אפשר להתחיל לדבר על מירית.

מירית, כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה שלא לחבב אותה. אני לא חושבת שיש לה ערך מיוחד במשחק, ולא חשבתי שמגיע לה להגיע לגמר, אבל קשה לי להתעלם מזה שהיא אחלה בחורה. להבדיל מאחרים שמפנים אצבע מאשימה לעבר הנחשים שבמשחק ומאשימים אותם בלכלוך, מירית לא לובשת על שרוולה את הצדקנות שלה, להיפך, היא לרוב מוצאת את עצמה מתנצלת עליה. אחרים מנסים להציג את ניקיון הכפיים שלה כאסטרטגיה, וככזו שהיא לא הוגנת וטפילית. היא לעומת זאת, פשוט ביאינג הר סלפ (לא מצאתי  דרך נורמלית להגיד את זה בעברית, מתנצלת). מירית לא תחמנה ולא שיקרה ולא תקעה סכינים, כי זה באמת לא באופי שלה. היא התקדמה במשחק כי פשוט אף אחד לא רצה מספיק חזק להעיף אותה, ואולי זה כן יאמר לזכותה. הרי איך תמיד כולם אוהבים להגיד? “זו הישרדות חברתית”, אז כן, מירית היא בן אדם שחברתית יכול לשרוד לאורך זמן, בגלל התכונות הטובות שכולם כל כך אוהבים לזקוף לחובתה.

ועכשיו לנטע-לי. הבחורה שכולם כל כך אוהבים לשנוא. אני עומדת מאחורי דעתי שהבעתי כאן בעבר שנטע-לי היא הבחורה היחידה שבאמת שיחקה את המשחק והובילה מהלכים שהיא ראתה לנכון שהם באינטרסים שלה. ועל זה, ריספקט וסחתיין שהגעת לגמר, מגיע לך. מעבר לזה, קשה לי להאמין שיש לה איזה שהוא סיכוי באס-אם-אסים, קל וחומר בקרב המושבעים. איכשהו היא מצליחה לעורר אנטגוניזם כל כך גדול, שלדעתי קשור לגמרי לאיך שהיא נראית, מדברת ומתנהלת. יש בה משהו מתאמץ ולא טבעי. אפילו התסרוקות השונות שהיא מקפידה להיראות בהן ולשלב בהן אלמנטים מהאי, נראות כמו עוד מאמץ להיראות מגניבה ופראית בכח, מה שמרינה קבישר מהעונה הקודמת הצליחה להרים כל כך בטבעיות. 

ועכשיו אריק. הו, אריק. התחלתי מלשנוא אותך, לזלזל ביכולותיך הפיזיות ולהתעוות באי נוחות בכל פעם שליכלכת על אחד מהתמודדים. אבל מהרגע שעידן והדיוות מבארו החלו להעיק עם השתלטנות שלהם, מצאתי נחמה בתיאוריך המרושעים אך המבדרים. העברת אותי לחלוטין למחנה שלך. פתאום הבנתי, אתה הוא הנרטור של כל העונה הזאת, אתה גורם לדברים לקרות, אתה הוא המשחק  (ולא עידן). על אף שהיית מלוכלך, לא היית מסריח (כמו אופיר), על אף שתקעת סכינים על ימין ועל שמאל, לא עוררת שנאה (כמו נטע-לי) ועל אף שדיברת על אנשים מאוד לא יפה בטסטמוניות, גרמת לי לחבב אותך ולרצות שאתה, כן, אתה, תצא משם עם המיליון ביד.

אז זהו, עוד תכנית אחת ודי. בטח יהיה משעמם טילים, מביך וכולם יהיו מדושנים מאוכל ותחושת נצנוץ עצמית. יהיה רק מעניין לראות איך החודשים בארץ, ההתחככויות החברתיות, הקמפיינים שהוצעו או לא הוצעו, והצפייה האדוקה בתכנית ישפיעו על הצבעת המושבעים. 

אז בהצלחה לכולם, ויאללה, אל הריאליטי הבא.

תגיות: ביקורות, הישרדות איי הפנינה

נושאים: טלוויזיה, מיצי קטנה | אין תגובות »

דה גו’ינט אופוריישן | עוד פוסט מתבכיין

יש הרבה תחומי עניין שאתה זונח בין הגילאים אחת עשרה לעשרים. אתה כבר לא חולה על סיבובים חסרי מטרה על האופניים, חיפוש חרקים חדשים בשדה (שכבר הפך לקומפלקס דירות דחוס) ולרוב הבנות כבר גדלו הציצים.
אמהמה… לקראת סוף גילאי העשרים אתה מגלה שגם בעשור הזה אתה מאבד הרבה מהתחביבים של תחילתו. זוכר שחשבת שלחרוש את ת”א ביום שישי או שבת זה היעוד האלוהי שלך ושלפני החצי השלישי של הבירה עוד יכולת למנות את כל השמות של האמהות של החבר’ה ועם איזו קבוצת כדורגל הן מבלות הלילה (פיש: חוף השנהב).
 אז זהו… פתאום אתה מוצא את עצמך קם בבוקר, את הפעילות החברתית החליפו הישיבות בעבודה, את הבירה החליפו חמש כוסות קפה ואחרי יום מתיש אתה עדיין יכול לנסח מיילים באנגלית שלא היו מביישים את הנוטריון הראשי בניסוחם.
הישיבות הליליות עם החבר’ה כאשר למחרת אין לך משמרת בוקר או שבכלל אין לך משמרת (או שבכלל אין לך איפה לקבוע משמרת) הן משהו שנכחד לו עם השנים. היה שם משהו קסום בחבורה של כמה בני ובנות עשרים פלוס שיושבים להם בניחותא בסופו של יום ומעבירים את הסיגריה בדירה המינימליסטית של אחד מהם. הימים היו ימים ראשונים של החיים מחוץ לבית ואחרי הטיול הגדול, אנשים היו חוזרים להם אט-אט מחורים עלומי שם בעולם ונושאים איתם חוויות חדשות, וירוסים טורדניים ושלשול כרוני. היו אלו עוד ימים שיכולנו לרכב על גל השחרור מהצבא, ההתפרקות מהמסגרת והצלילה החמימה אל תוך שיחות הלילה, הצחוקים והג’וינט.

הסטלה הטובה והישנה מתה לה ואיתה לילות הרעש והארוחות הליליות. אולי זה רק אצלי, אבל בלי חבורה של אנשים טובים, סיגריות, קולה ויקיצה טבעית אין לי יותר מידי מה לעשות עם ג’וינט גם אם זה עשוי מ”החומר הכי בולונאט בקאסול אח שלי!”.
סורי אחי, יש לי ישיבה על הבוקר.

מי היה אמור להביא חומר?

נושאים: כללי, מיצי גדול | תגובה אחת »